גדלתי בניסיון לא לאכזב את אמא שלי – ובכך לאусתי הבנתי שאני מאבדת את הנישואים שלי. אמא שלי תמיד ידעה מה נכון. לפחות כך זה היה נראה. כבר כילדה למדתי לקרוא את מצב רוחה לפי הטון, הדרך שבה טרקה דלת, השקט שלה. אם הייתה מרוצה – הכל היה טוב. אם לא… זה היה סימן שאני טעיתי במשהו. “אני לא מבקשת הרבה,” הייתה אומרת, “רק אל תאכזבי אותי.” וה”רק” הזה היה כבד מכל איסור. כשבגרתי והתחתנתי, הייתי בטוחה שסוף סוף החיים שלי שייכים לי. הבעל שלי היה אדם רגוע, סבלן. הוא לא אהב ריבים. בהתחלה אמא אהבה אותו. אחר כך תמיד היה לה דעה על הכל. “למה את חוזרת כל כך מאוחר?” “את לא חושבת שאת עובדת יותר מדי?” “הוא לא עוזר לך מספיק.” בהתחלה צחקתי. אמרתי לבעלי שהיא פשוט דואגת. אחר כך התחלתי להסביר לה. אחר כך – להתחשב. ולא הרגשתי, אבל פתאום התחלתי לחיות עם שני קולות. האחד עדין, מחפש קרבה – קולו של בעלי. השני – של אמא שלי, תמיד יודעת, תמיד דורשת. כשהוא רצה שניסע רק שנינו, אמא חלתה. כשהיו לנו תוכניות, היא הייתה צריכה אותי. כשהוא אמר שהוא מתגעגע אליי, עניתי: “אתה צריך להבין, אני לא יכולה להשאיר אותה לבד.” והוא הבין. הרבה זמן. עד שיום אחד אמר משהו שהפחיד אותי אפילו יותר מריב: “אני מרגיש שאני השלישי בנישואים האלה.” הגבתי בחריפות. הגנתי עליה. הגנתי על עצמי. אמרתי שהוא מגזים, שזה לא הוגן לדרוש ממני לבחור. אבל האמת היא, שכבר בחרתי. פשוט לא הודיתי בזה. התחלנו לשתוק. להירדם גב אל גב. לדבר רק על שטויות, לא עלינו. וכשכעסנו, אמא תמיד ידעה. “אמרתי לך,” הייתה אומרת. “גברים זה ככה.” והאמנתי לה. מתוך הרגל. עד שיום אחד חזרתי הביתה – והוא לא היה שם. הוא לא עזב ברעש. השאיר מפתחות ומכתב: “אני אוהב אותך, אבל לא יודע איך לחיות עם אמא שלך בינינו.” התיישבתי על המיטה ולא ידעתי לראשונה למי להתקשר. לאמא שלי או אליו. התקשרתי לאמא. “נו, מה חשבת?” אמרה. “אמרתי לך כבר…” ומשהו נשבר בי. הבנתי שכל החיים פחדתי לא לאכזב אדם אחד… ואיבדתי אחר שרק רצה שאהיה לצידו. אני לא מאשימה את אמא שלי לגמרי. היא אהבה אותי כפי שידעה. אבל אני לא שמתי גבול. אני בלבלתי בין חובה לאהבה. עכשיו אני לומדת משהו שהייתי צריכה לדעת מזמן: להיות ילדה זה לא אומר להישאר קטנה לנצח. ונישואים לא שורדים כשיש בהם קול שלישי. קרה לך פעם שהיית צריך לבחור בין לא לאכזב הורה – ובין לשמור על המשפחה שלך?

כלה בהשאלה – החתונה מתבטלת! – הודיעה פולינה להורים בארוחת הערב בהפתעה גמורה. אמא כמעט נחנקה מההלם, אחרי ששמעה את החדשות מהבת שלה. – פולינקה! את השתגעת? כבר קנינו שמלה, טבעות, הקפנו אולם… דימה שלך מחכה לרגע הזה כאילו מדובר באירוע של חייו… פוליה, תגידי שאת צוחקת – התחננה אמא. – לא, אמא, אני לגמרי רצינית. אני ופלויד נוסעים בקרוב ללונדון. זה אמיתי לגמרי – שמה פולינה סוף לעניין. – מה זה לונדון? שם הכול זר ומוזר. אנשים זרים, מדינה אחרת. תלכי לאיבוד, הילדה שלי! פלויד הזה עשה לך שטיפת מוח, תאמיני לי! בטח נשוי, אולי ילדים… הוא כבר לא צעיר בכלל! דימק’ה שלך אוהב אותך באמת! את כמו בת לנו ולְאַבָּא! אל תשברי לו את הלב! כל דבר בחיים חוזר בּוּמֵרַנְג – התחננה האם. – הכל בסדר, אמא. אתמודד. לא מפחדת – ענתה פולינה בעקשנות. …ואז, תוך שבועות, פולינה ופלויד טסים לאנגליה. פולינה תמיד חלמה להציץ לחיים בחו”ל. היא שלטה בצרפתית ובאנגלית על בוריין, ולמדה גם ספרדית – מי יודע מה יקרה בעתיד… אחרי התואר עבדה בסוכנות נסיעות כמתרגמת. שם הכירה את פלויד, כשנדרשה ללוות אורח מחו”ל. פלויד שם עליה עין מהפעם הראשונה. פולינה הייתה קלה וחייכנית, וגם נאה. והכי חשוב – הייתה צעירה! בת 23, פלויד בן 46. תחילה התייחסה עליו בביטול קל. לא תיארה שיציע לה נישואים – אחרי שבוע היכרות בלבד! אבל לפלויד לא אמרה שיש לה חתונה קרובה עם דימק’ה שלה. הייתה מבולבלת – מי מוותר על חתן זר? טוב, אין אהבה לפלויד, אבל מחכה לה חיים חדשים, מרגשים! ועל הכל – תודה לבעלה לעתיד. ודימק’ה? יסבול וישכח, הוא עוד צעיר. כך יצאה פולינה למסע הלא נודע… היא הודיעה לדימק’ה בשיחת טלפון – ולהפתעתה, בירך אותה לחיים מאושרים, למרות שכלל לא הבין מה ולמה. אבל הוא שקע בדיכאון עמוק ובשתייה ממושכת… …פלויד ופולינה נחתו בלונדון. פולינה נרגשת עד הגג – האם באמת הגשימה חלום? פלויד הביא אותה לבית ענק, שם פגשה את משפחתו – שני בניו הבוגרים, גיל ואֵוָן (מאוחר יותר יהיו פולינה ואֵוָן נשואים ומאושרים). ואז הופיעה… אשתו לשעבר של פלויד, לנורה, אישה מרשימה ויפה. לנורה התפרצה בזעם: – השתגעת, פלויד? מי הבחורה הזו? הבאת אותה לגור כאן איתנו? – כן, היא תהיה כאן. הבית הזה שלי. היא תתחתן איתי. אל תפגעי בה, לנורה – ענה פלויד בקול מפויס. פולינה נבהלה מִרְאֶה משפחה שמתנהלת כמשק בית אחד, למרות הגירושים – ולנורה שולטת בכולם… אבל בלב של פולינה כבר קיים אֵוָן. זה לא כמו דימק’ה עם הדמעות והבקשות סליחה – כאן היא הרגישה אהבה אמיתית, עמוקה ונצחית… אֵוָן בן ה-24 דמה חיצונית לאמו, בחור יפה. מהרגע הראשון נוצר קליק בינו לבין פולינה – משהו לא מוסבר ומשכר. …פלויד ביקש מפולינה לדחות את החתונה, בלי לפרש סיבה. היא הסכימה בשקט – לא רצתה לשוב לארץ. קיבלה חדר משלה בבית, היחסים בינה לפלויד היו חמימים וידידותיים – ולנורה עשתה הכל כדי להתעלם ממנה לחלוטין. …שלושה חודשים עוברים, פולינה לומדת להכיר את אֵוָן, והוא מגלה לה את סוד המשפחה: פלויד עדיין אוהב את לנורה, וגם ההפך – אבל ריב פיצץ את נישואיהם. כדרך להתגרות בלנורה החליט פלויד להביא לעצמו “כלה” חדשה, בתקווה שלנורה תרצה להתפייס – וכאן נכנסה לתפקיד פולינה, הכלה בהשאלה. מיד כשההורים יישלימו – פולינה תחזור הביתה עם מזוודה מלאה מתנות ואכזבות. פולינה פורצת בצחוק מר, מבינה שזו… כלה בהשאלה! – נפלתי בפח! גם אני פעם ברחתי מהחתונה… מה לעשות עכשיו, אֵוָן? – פוליה, לא אוכל לחיות בלעדייך! – מודה אֵוָן לראשונה. – גם אני לא… סוף סוף העזת! פחדתי שלעולם לא תאמר… – איך העזתי? הרי היית כלה של אבא שלי! לא ידעתי מה ההורים עושים. כשגיל סיפר לי – שמחתי כמו ילד! הבחורה שהתאהבתי בה פתאום חופשייה! והיית מסכימה אי פעם להתחתן עם אבא שלי, פולינה? – בדק אֵוָן. – אוי, ואניה (כך החלה לקרוא לו פולינה) – מרגע שהבטתי בך, כל מה שחשבתי עליו השתנה… הייתי מסרבת לאביך בלי למצמץ – מחייכת פולינה. השניים מתחבקים כאילו היו יחד תמיד. פולינה סולחת לפלויד ולנורה – מה לא עושים בשביל אהבה? מי שלא נכשל, לא טועה. וברקע – האהבה מנצחת. הרי בזכות הסיפור המבולבל הזה – מצאה את אֵוָן! מדהים איך הגורל שומר לאדם את האהבה מעבר לים… רצים אחרי האושר, והוא ממש מתחת לאף – אֵוָן ופולינה נישאו וילדו בן ואחריו בת. אֵוָן עטף את פולינה באהבה וחום – הבית היה מלא אושר. אגב, גם פלויד ולנורה חזרו זה לזו – כי לכל ריב יש תאריך תפוגה. היום הם סבא וסבתא מאושרים. …יום אחד קיבלה פולינה מכתב דואג מאִמָּהּ, שביקשה שתבוא לביקור. פולינה התארגנה לנסיעה, ואותירה את הילדים הקטנים עם סבתא לנורה. כשחזרה הביתה, קיבלה אותה האם בדמעות: – פולינקה! דימק’ה שלך נהרג! ולקח איתו את אשתו למקום שממנו לא חוזרים… בת שלוש נשארה יתומה. דימק’ה לא שכח אותך, תמיד אהב. ברגע שנסעת – מיד לקח מישהי במקומך, גם אותה אף אחד לא רצה… נולדה להם ילדה, קראו לה פולינה. ילדה מתוקה… ועכשיו, לאן? לבית יתומים? לפני מותו, בא אליי ודיבר על מתנה שירצה להשאיר לך, שתזכרי אותו כל החיים… ומותו היה קרוב כל כך… מסכן, לא הספיק… פולינה הקשיבה בשקט. לאחר שחשבה קצת, אמרה: – הספיק, אמא. אני ואֵוָן נאמץ את פולינה הקטנה שלו. זאת המתנה שדימק’ה השאיר לי… אֵוָן יתמוך בי, אני בטוחה. על כל דבר בעולם משלמים, אמא, את הרי יודעת… ועכשיו, תכיני לי משהו טעים – התגעגעתי לכל הבית. אני רוצה תפוח חמוץ או מלפפון חמוץ – הרי נשים בהריון אוכלות בשביל שניים! – קרצה פולינה לאִמָּהּ…

כלה להשאלה החתונה מבוטלת! בישרה נעה להוריה בשעת ארוחת

00

כלה להשכרה “החתונה מתבטלת!” – כך הממה פולינה את ההורים שלה בארוחת הערב. אמא שלה כמעט נחנקה מהבשורה הבלתי צפויה שיצאה מפי בתה. “פולינקה! את שפויה? כבר קנינו שמלת כלה, טבעות, הזמנו אולם… דימק’ה שלך מחכה לחתונה הזו כאילו זה האור בקצה המנהרה… פולינקה, תגידי שאת צוחקת,” התחננה האם. “לא, אמא, אני לא מתבדחת. פלויד ואני נוסעים בקרוב ללונדון. זה רציני,” חתמה פולינה את השיחה. “איזה לונדון? שם הכל זר ואחר. עם מי תלכי, באנגלית? תאבדי שם את עצמך! פלויד הזה בלבל לך את הראש, בטח נשוי, עם ילדים, וחצי פנסיונר! דימק’ה אוהב אותך באמת, הוא בן בית אצלנו! אל תפגעי באהבה שלו. על הכול משלמים בחיים,” המשיכה האם החרדה. “אני אשלם, לא מפחדת,” אמרה פולינה בנחישות. …כעבור שבועיים פולינה ופלויד המריאו לאנגליה. פולינה תמיד חלמה לראות עולם – מגיל צעיר. היא שלטה בצרפתית, באנגלית, ולמדה גם ספרדית – מי יודע לאן החיים יובילו? אחרי הלימודים עבדה כמדריכת טיולים וסוכנת נסיעות – כך הכירה את פלויד, כשהייתה צריכה ללוות אותו לאירועים במרכז הארץ. פולינה הייתה שמחה, מלאת חיות, בחורה יפה בת עשרים ושלוש. פלויד היה כבר בן ארבעים ושש. בהתחלה ראתה אותו פשוט כתייר עם חיוך, לא ציפתה להצעת נישואים – בטח לא אחרי שבוע! היא לא סיפרה לו על החבר היציב בארץ, על החתונה הקרובה… ההתלבטות הייתה קשה. הזדמנות להתחתן עם זר – לא משהו שנופל לכל אחת. היא לא אהבה את פלויד, אבל חלמה על חיים אחרים – מלאי הרפתקאות ותגליות. פולינה עדכנה את החתן שלא היה – דימק’ה. הוא איחל לה אושר, אבל שקע בטראומה מבקבוק לחלק נכבד מהזמן… …בלונדון, פלויד הביא את פולינה לבית המשפחה. היא התקבלה אצל שני בניו, חייל ואיבן (בהמשך, פולינה דווקא תתחתן עם איבן ותהיה מאושרת!), ומי שפגשה פתאום – הייתה גרושתו של פלויד, לאונורה, אישה נוצצת. לאונורה התפרצה: “פלויד, השתגעת? מי הילדה הזו? היא תגור פה?!” “כן, היא תגור כאן. היא תהפוך להיות אשתי. אל תפגעי בה,” גמגם פלויד. פולינה הרגישה מוזר – המשפחה חיה יחד בבית גדול, למרות הגירושים. לאונורה שלטה בכל. אבל מה שכבש את ליבה היה איבן – צעיר, יפה תואר, עם מבט מתעניין. …פלויד ביקש לדחות את החתונה מבלי להסביר. פולינה קיבלה חדר משלה, חוותה יחסים לבביים עם פלויד, הוזנחה על ידי לאונורה. שלושה חודשים, ופולינה התקרבה לאיבן, שלחש לה: “פלויד עדיין אוהב את לאונורה – וההצגה איתך היא רק כדי לשכנע אותה לשוב אליו. את בעצם כלה להשכרה…” פולינה צחקה בייאוש: “זה מה שמגיע לי! ברחתי מהחתן שלי בארץ – והפכתי ל’כלה להשכרה’ בלונדון! איבן, מה עושים?” “פולינקה, אני לא יכול בלעדייך!” “גם אני… סוף סוף אמרת את זה!” “לא העזתי – היית הכלה של אבא שלי! עכשיו הכל השתנה…” איבן ופולינה התחבקו והתאהבו באמת. פולינה סלחו לפלויד ולאונורה – וגם הם השלימו לבסוף. פולינה ואיבן התחתנו, נולדו להם ילד וילדה, הבית נמלא שמחה, אפילו פלויד ולאונורה טיפלו בנכדים באהבה. שנים אחר כך קיבלה פולינה מכתב דחוף מהאמא בארץ – דימק’ה מת בתאונה, והשאיר ילדה יתומה, גם היא פולינקה שמה. פולינה הודיעה: “אני ואיבן נאמץ את הילדה. ככה זה – בחיים משלמים על הכול, אמא.” אחר כך התיישבה לאכול. “אני רעבה, רוצה תפוח חמוץ או מלפפון חמוץ — הרי אמא, הרי הרי אני שוב בהריון!” קרצה בבדיחות לאמא שלה.

“הכלה להשכרה” אין חתונה! זרקה יעל בשעות

01

Dejé de hablar con mi marido tras su humillante numerito en mi cumpleaños, y por primera vez le vi asustado

Bueno, ¡vamos a brindar por la cumpleañera!

00

גדלתי בניסיון לא לאכזב את אמא שלי – וכך לא שמתי לב как לאט-לאט מאבדת את הנישואי שלי. אמא שלי תמיד ידעה מה נכון. לפחות כך זה היה נראה. עוד בתור ילדה למדתי לקרוא את מצב הרוח שלה לפי הקול, לפי הדרך שבה סגרה את הדלת, לפי השתיקה שלה. אם הייתה מרוצה – הכל היה בסדר. אם не – סימן שאני טעיתי במשהו. – אני לא מבקשת הרבה – היא אמרה – רק אל תאכזבי אותי. ה”רק” הזה היה כבד יותר מכל איסור. כשגדלתי והתחתנתי, חשבתי שסוף סוף החיים שלי שלי. בעלי היה אדם רגוע, סבלני. לא אהב מריבות. בהתחלה אמא שלי אהבה אותו. אחר כך התחילה להביע דעה על הכל. – למה את חוזרת כל כך מאוחר? – את לא חושבת שאת עובדת יותר מדי? – הוא לא עוזר לך מספיק. בהתחלה צחקתי. אמרתי לבעלי שהיא סתם דואגת. אחר כך התחלתי להסביר לה. אחר כך – להתחשב בה. ולא הרגשתי איך אני מתחילה לחיות על פי שני קולות. האחד קולו של בעלי – שקט, הגיוני, מחפש קִרבה. השני – של אמא שלי, תמיד בטוחה בעצמה ותמיד דורשת. כשהוא רצה שנצא רק שנינו, אמא הייתה חולה. כשהיו לנו תכניות, היא הייתה זקוקה לי. כשהוא אמר שהוא מתגעגע אלי, עניתי: – תבין אותי, אני לא יכולה להשאיר אותה לבד. והוא, לאורך זמן, הבין. עד שלילה אחד אמר משהו שהפחיד אותי יותר ממריבה: – יש לי הרגשה שאני השלישי בנישואין האלה. השבתי לו בחדות, הגנתי עליה, הגנתי על עצמי. אמרתי שהוא מגזים. שאי אפשר לדרוש ממני לבחור. אבל האמת היא שכבר בחרתי. פשוט לא הודיתי בזה. התחלנו לשתוק. לישון גב אל גב. לדבר רק על ענייני בית, אך לא עלינו. וכשהתווכחנו, אמא תמיד ידעה. – אמרתי לך – חזרה שוב ושוב – גברים כאלה הם. ואני האמנתי לה. מתוך הרגל. עד שיום אחד חזרתי והוא לא היה שם. הוא לא עזב ברעש. השאיר את המפתחות והודעה: “אני אוהב אותך, אבל לא יודע איך אפשר לחיות כשאמא שלך בינינו.” התיישבתי על המיטה ולראשונה לא ידעתי למי לפנות. לאמא שלי או אליו. התקשרתי לאמא שלי. – נו, מה ציפית? – היא אמרה – הרי אמרתי לך… ואז משהו בתוכי נשבר. הבנתי שכל חיי פחדתי לא לאכזב אדם אחד… ואיבדתי אחר שרק רצה שאהיה לצידו. אני לא מאשימה לגמרי את אמא שלי. היא אהבה אותי כפי שידעה. אבל אני זו שלא הצבתי גבול. אני זו שערבבה בין חובה לאהבה. היום אני לומדת משהו שהייתי צריכה להבין מזמן: להיות בת לא אומר להישאר ילדה לנצח. ושנישואין לא שורדים כשיש בהם קול שלישי. קרה לך שנאלצת לבחור בין לא לאכזב הורה – ובין לשמור על המשפחה שלך?

גדלתי במאמץ לא לאכזב את אמא שלי ומהר מאוד לא שמתי לב

04

גדלתי בניסיון לא לאכזב את אמא שלי – וככה לא שמתי לב איך מתחילה להיעלם לי הנישואין אמא שלי תמיד ידעה מה נכון לפחות כך זה היה נראה עוד מהילדות למדתי לקרוא את מצב הרוח שלה לפי הקול, לפי איך שהיא סוגרת את הדלת, לפי השתיקה שלה אם היא הייתה מרוצה – הכל היה בסדר אם не… כנראה אני טעיתי – אני לא מבקשת הרבה – הייתה אומרת – רק אל תאכזבי אותי ה”רק” הזה היה כבד יותר מכל איסור כשבגרתי והתחתנתי, חשבתי שסוף סוף החיים שלי שייכים לי בעלי היה אדם רגוע וסבלני, לא אהב מריבות בהתחלה אמא שלי אהבה אותו אחר כך התחילה להביע דעה על הכל – למה את חוזרת כל כך מאוחר? – את לא חושבת שאת מגזימה עם העבודה? – הוא לא עוזר לך מספיק בהתחלה צחקתי אמרתי לבעלי שהיא פשוט דואגת אחר כך התחלתי להסביר לה ולבסוף – להתחשב בכל מילה שלה בלי ששמתי לב, התחלתי לחיות על פי שני קולות הראשון היה של בעלי – שקט, הגיוני, מחפש קרבה השני – של אמא שלי, תמיד בטוח, תמיד דורש כשבעלי רצה שניסע קצת לבד, אמא שלי פתאום הייתה חולה כשתכננו תוכניות, היא פתאום הייתה צריכה אותי כשהוא אמר לי שמתגעגע, עניתי: – תבין אותי, אני לא יכולה להשאיר אותה לבד והוא הבין. הרבה זמן עד שיום אחד אמר משהו שהבהיל אותי יותר מכל ריב – יש לי הרגשה שאני השלישי בנישואין האלה עניתי לו בחריפות. הגנתי על אמא. הגנתי על עצמי אמרתי שהוא מגזים, שלא הוגן לגרום לי לבחור אבל האמת היא שכבר בחרתי, רק שלא העזתי להודות בזה התחלנו לשתוק אחד ליד השנייה להירדם בגב אחד לשני לדבר על עניינים יומיומיים – אבל לא עלינו וכשכעסתי, אמא שלי תמיד הרגישה – מה אמרתי לך – חזרה שוב ושוב – גברים כאלה הם ואני האמנתי לה, מתוך הרגל עד שיום אחד חזרתי והוא לא היה לא עזב ברעש השאיר מפתח והודעה: “אני אוהב אותך, אבל לא יודע איך לחיות כשאמא שלך עומדת בינינו” התיישבתי על המיטה, ולראשונה לא ידעתי את מי לחפש את אמא? או אותו? התקשרתי לאמא – נו, מה ציפית? – אמרה – הרי הזהרתי אותך… אז משהו בי נשבר הבנתי שכל החיים פחדתי לא לאכזב אדם אחד ואיבדתי את השני שרק רצה שאהיה לידו אני לא מאשימה את אמא שלי היא אהבה אותי כמו שידעה אבל אני הייתי צריכה להציב גבול אני הייתי זו שטעתה בין חובה לאהבה עכשיו אני לומדת מה שהייתי צריכה ללמוד מזמן: להיות ילדה לא אומר להישאר קטנה לנצח ונישואין לא שורדים כשיש בהם קול שלישי קרה לך פעם שהיית צריכה לבחור בין לא לאכזב את ההורים… לבין לשמור על המשפחה שלך?

תקשיבי, אני כל כך מרגישה צורך לשתף אותך במשהו שעובר

02

האהבה האחרונה – אִירִינָה, אין לי כסף! אתמול נתתי לנָטָשָה את כל מה שהיה לי – את הרי יודעת, יש לה שני ילדים! אננה, מזועזעת עד עומק ליבה, הניחה את הטלפון. על הדברים שאמרה לה עכשיו הבת, לא רצתה כלל להיזכר. “למה זה קורה לי? שלושה ילדים אני ובעלי גידלנו, תמיד השתדלנו בשבילם, השקענו והקרבנו הכול. כולם יצאו אנשים מוצלחים – כולם אקדמאים, עם משרות טובות. ובזקנה, אין לי לא רוגע ולא עזרה מאף אחד.” “וואי, וָסִיָה, למה הלכת ממני כל כך מוקדם? איתך היה לי קל יותר!” – פנתה אננה בלבה לבעלה המנוח. ליבה התכווץ בכאב, ידה נשלחה אוטומטית אל הקופסה: “נשארה רק קפסולה אחת, אולי שתיים… אם יִהיה יותר גרוע, לא יהיה מי שיעזור לי. חייבת ללכת לבית מרקחת.” ניסתה לקום, אבל מיד התיישבה חזרה – סחרחורת איומה תקפה אותה. “לא נורא, עוד רגע הכדור ישפיע וזה יעבור.” אך ככל שהזמן חלף, לא השתפר מצבה. אננה הקישה את המספר של הבת הצעירה: “נָטָשָה…” – הספיקה ללחוש. “מאמא, אני בישיבה, אתקשר בהמשך!” הקישה את המספר של הבן: “ילד שלי, לא כל כך טוב לי. נגמרו לי הכדורים. תוכל אולי אחרי העבודה…?” אבל הבן לא נתן לה לסיים. “אמא, אני לא רופא, וגם את לא! תקראי למגן דוד, אל תחכי!” אננה נשמה עמוק. “הוא צודק. אם בעוד חצי שעה לא עובר, אתקשר למד”א.” היא עצמה עיניים והחלה לספור בראש בשקט עד מאה, כדי להירגע קצת. ממרחק, נשמע צליל. טלפון! “שלום?” – ענתה אננה בפה יבש. “אננושקה, שלום! זה פֶּטְיָה! הרגשתי שמשהו לא בסדר, רציתי לשמוע מה שלומך!” “פֶּטְיָה, לא כל כך טוב לי.” “אני כבר מגיע! תוכלי לפתוח לי את הדלת?” “בזמן האחרון הדלת שלי תמיד פתוחה, פֶּטְיָה.” הטלפון נפל מידה. לא היו לה כוחות להרים אותו חזרה. “לא נורא”, חשבה. מול עיניה, כאילו סרט מהעבר – היא נערה צעירה, סטודנטית שנה א’ לכלכלה. ושני בחורים נאים, חניכי בית-ספר לקצינים, עומדים לצידה, כל אחד עם בלון ביד. “מצחיק”, חשבה אז, “כאלה גברים, עם בלונים…” אה, זה היה תשעה במאי! מצעד, חגיגה ברחוב! היא עומדת ביניהם, עם שני הבלונים, בין פֶּטְיָה לוַסִיָה. היא בחרה בוַסִיָה: היה נועז יותר, פֶּטְיָה היה ביישן וסגור. החיים משכו אותם כל אחד למקום אחר – היא ו-וַסִיָה עברו לשירות ליד תל אביב, פֶּטְיָה קיבל הצבה באירופה. אחר כך נפגשו בעיר הולדתם, כשפרשו לגמלאות. פֶּטְיָה נשאר לבדו – בלי אישה, בלי ילדים. היו שואלים – למה? היה עונה בצחוק – “לא הולך לי באהבה, אולי צריך לשחק קלפים במקום…” אננה שמעה קולות זרים, מישהו דיבר. פקחה עיניים: “פֶּטְיָה!” ועל ידו, אולי, רופא מד”א. “אל תדאג, תכף תרגישי טוב יותר. אתה בעלה?” “כן, כן.” הרופא הדריך את פֶּטְיָה מה לעשות. פֶּטְיָה לא עזב אותה – החזיק בידה, עד שהרגישה טוב יותר. “תודה לך, פֶּטְיָה! הרבה יותר טוב.” “יופי! קחי, הנה תה עם לימון.” פֶּטְיָה נשאר, הכין דברים במטבח, טיפל בה, פחד להשאיר אותה לבד. “את יודעת, אניה, אני אהבתי תמיד רק אותך. בגלל זה לא התחתנתי אף פעם.” “פֶּטְיָה, כל חיי אני ו-וַסִיָה חיינו טוב. הוא אהב אותי. אתה אף פעם לא סיפרת לי מה אתה מרגיש, אז לא ידעתי. אבל מה הטעם לדבר, זה עבר, השנים הלכו….” “אניה, בואי נחיה עכשיו יחד באושר, כמה שניתן לנו – החיים עוד לפנינו!” הניחה ראשה על כתפו, חיבקה את ידו – “יאללה, בוא!” וצחקה מאושר. שבוע אחר כך, סוף סוף התקשרה נָטָשָה. “אמא, מה קורה, התקשרת, לא עניתי ואחר כך שכחתי…” “כלום, מאמי, הכול בסדר. אבל אם כבר התקשרת – שלא תהיה מופתעת, אני מתחתנת!” ברקע הייתה דממה, רק נשימותיה וצליל תנועת שפתיים. “אמא, את שפויה? מזמן היו צריכים לרשום לך נוכחות בבית קברות, ואת עם חתונה בראש? ומי בר-המזל?” אננה עצמה עיניים, דמעות זלגו – אבל אמרה בקול יציב: “זאת החלטה שלי בלבד!” וסגרה את הטלפון. פנתה לפֶּטְיָה – “היכון, הם כולם יבואו הערב! מתכוננים להגן על עצמנו!” “נחיה, אל דאגה – אנחנו חזקים!” צחק פֶּטְיָה. בערב הופיעו כולם – אִיגוֹר, אִירִינָה, נָטָשָה. “נו, אמא, תכירי לנו את הדון ז’ואן שלך!” צחק איגור. “למה להכיר? אתם מכירים אותי,” נכנס פֶּטְיָה לסלון. “אני אוהב את אננושקה עוד מהנוער. כשראיתי אותה ככה, שבוע שעבר – הבנתי: אני לא מוותר עליה. הצעתי לה נישואין, והיא נענתה בשמחה.” “תגיד, אתה נורמלי, ליצן זקן? מה זה אהבה בגיל כזה?!” צרחה אירינה. “איזה גיל זה?” ענה פֶּטְיָה בשלווה, “בסך הכול בני שבעים, יש עוד חיים. ואימא שלכם – עדיין יפהפיה!” “אני מבינה,” פנתה נטליה בטון עריכת דין, “שאתה פשוט רוצה לקחת את הדירה של אמא, נכון?” “ילדים, תפסיקו, מה הקשר לדירה שלי? לכולכם יש דירות!” “בכל זאת, בדירה הזאת יש לנו חלק!” הוסיפה נטליה. “אני לא צריך כלום!” ענה פֶּטְיָה, “אבל תפסיקו לפגוע באימא שלכם. תכבדו אותה.” “מי אתה בכלל, שחקן זקן! מי שם אותך פה?”, התעצבן איגור. פֶּטְיָה לא זז, רק עמד וענה לו בעיניים: “אני הבעל של אמא שלכם, תרצו או לא.” “ואנחנו הילדים שלה!”, צעקה אירינה. “ומחר נשים אותך בבית אבות, או נשלח אותך לפסיכיאטר!” הצטרפה נטליה. “זה לא יקרה! אנושקה, מתארגנים, הולכים מפה!” והם יצאו, יד ביד, לא הסתכלו אחורה. לא היה להם אכפת מה אומרים עליהם – הם מאושרים וחופשיים. פנס אחד מאיר להם את הדרך. והילדים עמדו, לא מבינים – איזו אהבה יכולה עוד להיות בגיל שבעים…

נו, תדעי מה היה לי אתמול פשוט לא להאמין. יעללה, באמת

06

האהבה האחרונה – “אירוש, אין לי כסף! את כל מה שנשאר אתמול כבר נתתי לנטע’לה! הרי את יודעת, יש לה שני ילדים!” אנא פייגה ניתקה את השיחה מדוכדכת. לא רצתה לזכור אפילו מה הבת שלה הרגע הטיחה בה. “למה זה ככה? שלושה ילדים עם בעלי גידלתי, רק בשבילם חייתי. כולם מצליחים, בעלי תפקידים, לימודים – והנה, בזקנתך, אין לא שקט ולא עזרה.” “למה עזבת אותי כל כך מוקדם, שאול? אתך היה קל יותר!” – חשבה בליבה אל בעלה המנוח. הלב כאב, והיא חיפשה, כמעט אוטומטית, את הקופסה של הכדורים: נשארה קפסולה אחת או שתיים. אם יהיה רע, לא יהיה מה שיציל. חייבת להגיע לבית מרקחת. אנא ניסתה לקום, אבל מיד חזרה לכיסא: סחרחורת איומה. “אולי אחרי הכדור יהיה בסדר.” אבל הזמן עבר, ושום הקלה לא באה. התקשרה לבת הקטנה: “נטע’לה…” הספיקה רק להגיד. “אמא, אני בישיבה, נדבר אחר כך!” התקשרה לבן: “עומרי, לא טוב לי. נגמרו לי הכדורים. אולי אחרי העבודה…” – הוא קטע אותה באמצע. “אמא, אני לא רופא! תקראי למד”א, אל תחכי!” אנא נאנחה – כולו צודק. אם תוך חצי שעה לא עובר, אני מתקשרת למד”א. נשענה בזהירות אחורה בכורסה, עצמה עיניים, ניסתה להרגיע – ספרה עד מאה. מרחוק שמעה צלצול, טלפון. “הלו!” – ענתה בקושי. “אנושקה, שלום! זה פיני! מה שלומך? דאגתי, רציתי לשמוע אותך!” “פיני, משהו לא בסדר אצלי.” “אני בא מיד! תוכלי לפתוח לי?” “פיני, הדלת תמיד פתוחה אצלי לאחרונה.” אנא הפילה את הטלפון, כוחותיה אזלו. “לא נורא”, חשבה. לעיניה עלו בזיכרון תקופות נעורים: היא צעירה לגמרי, שנה א’ באוניברסיטה לכלכלה. שני קצינים מהקורס – שניהם עם בלונים. מצחיק, גדולים שכאלה עם בלונים! אה, כן – זה היה תשעה במאי, יום העצמאות – חגיגות והמצעד. היא צועדת עם שני בלונים באמצע – ליד פיני ושאול. אז בחרה בשאול. הוא היה יותר נמרץ, פיני היה סגור וביישן. אחר כך דרכי החיים הפרידו אותם – היא עם שאול עברו למרכז, פיני נסע לגרמניה. נפגשו שוב בעיר, אחרי שהשתחררו. פיני נשאר כל חייו לבד – לא התחתן, לא הקים משפחה. תמיד שאלו, למה… היה מפטיר בצחוק – לא מצליח לו באהבה, כנראה צריך לנסות קלפים. אנא שמעה קולות, הצליחה בקושי לפקוח עיניים: “פיני!” לידו כנראה רופא מד”א. “יהיה טוב, היא תחזור לעצמה. אתה בן הזוג שלה?” “כן, כן.” הרופא נתן לו כמה הנחיות. פיני לא עזב את ידה עד שחשבה טוב יותר. “תודה, פיני! הרבה יותר טוב!” “מצוין, הנה, תשתה תה עם לימון.” פיני נשאר, מטפל, דואג. אפילו כשכבר התנוחה השתפרה, פחד להשאירה לבד. “את יודעת, ענת, כל חיי אהבתי רק אותך. בגלל זה לא נישאתי.” “אה, פיני… אני ושאול היינו מאושרים. כיבדתי אותו, הוא אהב אותי. אף פעם לא אמרת לי כלום. לא ידעתי באמת מה אתה מרגיש. אבל עכשיו, כבר עבר כל כך הרבה – מה הטעם?” “ענת, מה שנשאר – נעשה אותו מאושר! כל זמן שיש – נחיה ביחד, בשמחה!” הניחה את ראשה על כתפו: “יאללה!” ושניהם פרצו בצחוק. כעבור שבוע, סוף סוף התקשרה נטע: “אמא, מה רצית, לא עניתי, אחר כך שכחתי…” “אה, לא נורא. הכל בסדר. אם כבר התקשרת, שלא תופתעי – אני מתחתנת!” שתיקה מוחלטת, רק נשימות והמהום שפתיים. “אמא, השתגעת? כבר מזמן נותנים לך דוחות בבית העלמין, ואת מתחתנת? ומיהו המאושר?” ענת התכווצה, דמעות עלו לה – אבל בקול שקט ענתה: “זה ענייני!” וסגרה. התפנתה לפיני – “יאללה, עכשיו כולם יבואו בטיסה. נתכונן, נגן על עצמנו!” “יהיה בסדר! ממה לא יצאנו?” – חייך פיני. בערב, באמת הופיעו שלושתם: עומרי, אירה ונטע. “נו, אמא, תציגי לנו את הרומיאו שלך!” – עומרי לגלג. “אין מה להציג, אתם מכירים. אני אוהב את ענת מאז שהכרנו, ומאז שראיתי אותה במצב ההוא – ידעתי שלא אוכל בלעדיה. הצעתי לה נישואין, והיא ניאותה.” “תשמע, ליצן מזדקן, התחרפנתם? אהבה בגיל כזה?!” – התפרצה אירה. “מה זה גיל כזה? רק שבעים – עוד הרבה לחיות. ואמא שלכם עדיין יפהפייה!” “כנראה רק על הדירה של אמא שמתם עין, נכון?” – נטע בעקיצה של עורכת דין. “ילדים, חבל! מה לדירה שלי? לכל אחד מכם בית! – אבל בדירה ‘שלך’ יושב גם החלק שלנו…” “לא צריך כלום! מקום לגור תמיד אמצא. ודי כבר, תפסיקו לדבר לאמא ככה!” “מי אתה, פלייבוי על ארטיקים?! שותק לא תהיה! מי אתה בכלל?!” – התקרב עומרי. אבל פיני עמד מולו, לא נרתע: “אני הבעל של אמא שלכם, בין שתרצו ובין שלא.” “ואנחנו הילדים!” “כן! מחר בבית אבות או בבית משוגעים!” “לא יקרה! ענת, הולכים!” והם יצאו יחד, צועדים יד ביד, לא מסתכלים לאחור. לא אכפת להם מאף אחד. הם חופשיים ומאושרים. רק הפנס ברחוב ליווה אותם. והילדים עמדו, לא מבינים: איזו אהבה בגיל שבעים?

אַהֲבָה אַחֲרוֹנָה “עדינה’לה, אין לי כסף, נשמה!

03

האהבה האחרונה של אנה פדורובנה – אישה שגידלה שלושה ילדים, נתנה את כל כולה למשפחה, נשארה לבדה לעת זקנה בלי שקט ובלי עזרה, עד שיום אחד דופק לה בדלת פטר, ידיד נעוריה, שחושף בפניה שאהב אותה כל חייו, ומציע לה לחיות את מה שנותר יחדיו – למרות התנגדותם הקולנית של ילדיה שדואגים יותר לדירתה מאשר לאושר שלה, אנה בוחרת באהבה, בחירות ובחיים חדשים בגיל שבעים

אַהֲבָה אַחֲרוֹנָה מירָאבִּי, אֵין לִי כּסֶף!

02