31 בדצמבר, יומן אישי
כל היום הייתי עמוסה בהכנות לליל הסילבסטרניקיתי, בישלתי, ערכתי שולחן חגיגי. זה היה החג הראשון שלי שלא עם ההורים, אלא עם בן הזוג שלי. שלושה חודשים אני כבר גרה עם דותן בדירתו בתל אביב. הוא גדול ממני ב-15 שנים, גרוש, משלם מזונות ויש לו חולשה קלה ל’ארק’ ולחבר’ה… אבל מי שמתאהב, מתעלם מהכל. מאיפה בכלל הצלחתי להתאהב בו, לא ברור לאף אחדהוא ממש לא מה שנקרא ‘חתיך’, אפילו, בואי נגיד, די מחוספס, עם מזג לא פשוט וקמצנות מהסרטיםוכסף? תמיד בשפל. ואם יש לו, זה אך ורק בשבילו.
ובכל זאת, בי זה קרה. כל התקופה קיוויתישאולי דותן יראה שאני טיפוס ביתי, דאגנית, יעריך אותי וירצה להינשא לי. הוא בעצמו אמר: “צריך לראות איך את מתנהלת, לא רוצה ליפול שוב כמו עם הגרושה”. איך באמת הייתה אשתו לשעבר? וואלה, אין לי מושג. בכל פעם ששאלתי, התחמק. אז העמדתי פנים שאני הכי מושלמתלא העירתי כשהוא חזר שיכור, בישלתי, כיבסתי, ניקיתי, קניתי מצרכים על חשבוני (לא רוצה שיחשוב שאני רקובה לכסף). גם שולחן החג עשיתי מהכסף שלי. אפילו קניתי לו אייפון חדש לראש השנה.
בזמן שאני מוודאת שהכול מסודר, דותן הלך לבלות עם החברה וחזר מתודלק עם חיוך גדול. בא להודיע לי שבשנה החדשה יגיעו “כמה חברים” שלוחבורה שאני בכלל לא מכירה. כבר נשארה שעה עד חצות. מצב הרוח שלי התרסק, אבל התאפקתי לא להעיר לואני הרי לא כמו הגרושה ההיא.
חצי שעה לפני חצות נכנסת אלינו חבורה רועשת של גברים ונשים, שכולם עליזים מאלכוהול וזרים לי לחלוטין. דותן כמובן התעורר לחיים, הושיב את כולם סביב השולחןוהכי חשוב: לא טרח להציג אותי אפילו. אני פשוט לא הייתי שם. ישבו, שתו, צחקו. כשציינתי שעוד שתי דקות חצות וצריך למזוג קאווה, הסתכלו עלי כאילו הפרעתי להם.
“מי זו בכלל?” שאלה מישהי ברישול הישראלי הידוע.
“בת זוג של המיטה,” דותן ענה בצחוק מתגלגל, וכל החברה צחקו איתו.
הם פטפטו, לעגו לי בכתף קרה, אכלו את כל מה שבישלתי ביגיע כפייהכול תוך כדי בדיחות על חשבוני. כשהשעון השמיע 12, שוב דותן ואני לא קיימיםהוא רק “הרוויח” עוזרת בבית. הוא לא עמד לצדי, רק התבדח עלי עם כולם, אוכל את מה שהבאתי מהשקל האחרון שלי.
קמתי בשקט, אספתי את הדברים, הלכתי להורים בפתח תקווה. מעולם לא היה לי לילה נורא כזה. אמא, כצפוי, רק אמרה “אמרתי לך,” אבא נאנח בהקלה, ואניבכיתי ושיחררתי סוף סוף את כל האכזבה הקשה שרבצה עליי. באותו לילה, הורדתי סוף סוף את המשקפיים הוורודים.
שבוע אחרי, כשדותן התרוקן מכסף, הופיע פתאום, כאילו כלום.
“למה הלכת? נעלבת, מה?” שאל, וכשראה שאני לא נשברת, עבר למתקפה: “יודעת מה, יפה מאודאת יושבת לך כמו נסיכה אצל אמא ואבא, ובאצלי מקרר ריק. מזכירה לי את הגרושה, זה מה שאת!”
מהחוצפה שלו ממש נעתקה לי הלשון. בראש כבר דמיינתי אלף פעמים איך אעמיד אותו על מקומו, ועכשיו עמדתי, שותקת, מריחה ריח של התחלה חדשהויצא לי רק להטיח לו “לך מפה”, וסגרתי את הדלת.
זהו. מהשנה הזו, החיים שלי מתחילים מחדש.
