יעל עצרה את הרכב רחוב אחד לפני הבית של חמותה, בשכונה הוותיקה שבצפון תל אביב. השעון שבפאנל הראה 17:45 הקדימה מהמתוכנן. בליבה התגנבה תקווה: “אולי הפעם היא תעריך את זה שאני מגיעה בזמן”, חשבה, וסידרה בעדינות את הקפלים בשמלה החדשה שקנתה במיוחד לערב. על המושב האחורי נח מתנה סיכה עתיקה ומיוחדת, שעליה עמלה חודשים בין חנויות עתיקות בשוק הפשפשים ביפו.
כשיעל התקרבה לבית, הבחינה שמבעד לחלון בסלון בקומת הקרקע מסתנן קול מתוך הבית. זו היתה חמותה, דבורה, משוחחת בטלפון קולה נשמע ברור החוצה:
“לא, שרה, את יכולה להאמין? היא אפילו לא טרחה לשאול איזה עוגה אני אוהבת! פשוט הזמינה איזה קינוח מודרני דניאל שלי תמיד אהב עוגת קרמשניט קלאסית, והיא ” הפסקה קצרה, ” אפילו לא מבינה את זה. שבע שנים נשואים!”
יעל קפאה במקומה. רגליה לא נשמעו לה, כאילו שורשיה צמחו מן המדרכה.
“ברור שכבר אמרתי לך היא לא מתאימה לדניאל. עובדת יום ולילה בבית החולים, לא נמצאת כמעט בבית. איזו עקרת בית זאת? הייתי אצלם אתמול כלים בכיור, אבק על המזנון והיא כמובן בהתעסקות בניתוח מסובך נוסף!”
הכל שקט פתאום בתוך יעל. היא נשענה על הגדר, מרגישה שהברכיים רועדות. שבע שנים עשתה הכל כדי להיות כלה למופת: לבשל, להבריק, לזכור ימי הולדת, לקפוץ לחמות כשהיא חולה. וכל זה
“אני לא אומרת כלום, אבל באמת כזאת יכולה להיות האמא של הנכדים שלי? דניאל צריך משפחה של חמימות, מסורת לא מישהי שרק בכנסים או בתורנויות לילה. ולילדים היא בכלל לא חושבת! תארי לעצמך”
ראש יעל הלם. בלי לחשוב, שלפה את הטלפון והתקשרה לדניאל, בעלה.
“דניאל? אני אתעכב קצת, יש פה פקק בדרך. כן, הכל בסדר”
היא הסתובבה, חזרה לרכב והתיישבה. מבטה ננעץ בנקודה אחת, בלתי נעה. בליבה הדהדו שוב כל אותם משפטים ששמעה לאורך השנים: “אולי תציבי עוד מלח”, “כשאני הייתי בגילך, נשים היו נשארות בבית”, “דניאל עובד קשה, צריך להקדיש לו תשומת לב”
הטלפון רעד הודעה מדניאל: “אמא שואלת איפה את. כולם כבר כאן.”
יעל נטלה נשימה עמוקה. חיוך מוזר התרווח על פניה. “טוב”, אמרה לעצמה, “אם זו הכלה האידיאלית שכולם רוצים אז יראו מה פירוש הכלה המושלמת באמת!”
היא התניעה את הרכב ונסעה בחזרה לבית החמות. התוכנית נרקמה בראשה באותו רגע.
מעכשיו בלי נסיונות לשאת חן. הגיע הזמן להראות להם מה זו “כלה ישראלית אמיתית”.
יעל נכנסה בדלת, מחייכת חיוך רחב מדי. “חמותי היקרה!”, קראה, וחיבקה את דבורה בהתלהבות מופגנת. “סליחה שאיחרתי, אבל חיפשתי בשלושה חנויות לנרות, עד שמצאתי בדיוק מה שאת אוהבת!”
דבורה קפאה, מופתעת ממנה לחלוטין. “חשבתי” החלה לומר, אך יעל לא נתנה לה להשחיל מילה:
“ותארי לך בדרך אפילו פגשתי את שרה, החברה שלך! אישה מקסימה שתמיד אומרת את האמת, נכון?” יעל הרימה גבה, מביטה בדבורה שהחווירה.
כל הארוחה הייתה יעל בשיאה. הניחה לחמותה את הנתחים המשובחים ביותר, הפליגה בשבחים על כל עצה, ודרשה תגובות לכל שאלה קטנה:
“חמותי, את חושבת שצריך לבשל מרק סלק שש שעות, או אולי חמש מספיק? ולשטיחים יותר טוב בבוקר או בערב? ואולי באמת הגיע הזמן שאעזוב את העבודה? הרי דניאל צריך משפחה אמיתית, לא?”
דניאל הביט בה מופתע, שאר האורחים החליפו מבטים אך יעל המשיכה בהתלהבות:
“חשבתי אפילו להירשם לקורס ניהול משק בית! לעזוב את כל העניינים הכירורגיים הטיפשיים האלה בסוף, בשביל להיות אישה אמיתית בישראל, צריך לדעת לטפל בבית, נכון חמותי?”
דבורה תקתקה בעצבנות עם המזלג על הצלחת. הביטחון שלה דעך וכמעט נעלם.
ומה קרה אחר כך? ובכן, יש סיפורים שכדאי להמשיך ולקרוא עד הסוףדבורה רכנה לעברה בחשש, קולה מהוסס לרגע, קול שכמעט לא הכירה יעל: “את… רצינית?” שאלה, שומטת בפעם הראשונה את המסיכה.
יעל חייכה בנחת, נוטפת חמימות מעושה, ואז הרשתה לה לעצמה לעצור. היא חיבקה את דניאל, הסתכלה לו לעיניים ושם, מול כל בני המשפחה, אמרה: “אני יעל. אני רופאה, אני אמא, אני גם אישה עובדת וטובה בדיוק כמו שאני. חמותי היקרה”, פנתה שוב אל דבורה, “אולי הגיע הזמן שתכירי בי, לא במה שחלמת בשביל דניאל, אלא במה שבחר לעצמו.”
דממה נפלה בחדר. לרגע נדמה היה כאילו האוויר עצמו עצר את נשימתו. דבורה משכה בכתפיה, סדק ראשון הופיע בפני פניה. “אני אני לא חשבתי ככה באמת,” אמרה בשקט.
השלווה חלחלה אל תוך יעל, אולי בפעם הראשונה זה שנים. היא לא חיפשה יותר הכרה היא בחרה בעצמה.
ובזמן שדבורה התעסקה בסכו”ם, יעל נטלה את ידה של דניאל, והמבט שחלף ביניהם היה פשוט, עוצמתי ושקט. היא הרגישה את כל הנסיונות הקודמים לשאת חן מתפוגגים, ופעם ראשונה, הבית הזה שהיה תמיד זירה לקרבות שקטים הרגיש קצת פחות מאיים.
בערב, כשנר ההולדת דלק והשולחן התמלא צחוק, ידעה יעל שזהו. היא אינה צריכה להוכיח יותר דבר. היא כבר הכלה שתמיד קיוותה להיות בעיני עצמה.
ודבורה? במבטה עבר משהו עדין, מופתע, כמעט מכבד. גם אם לא אמרה דבר.
יעל חייכה לעצמה. מאז, נשאר רק דבר אחד לאחל לעצמה, לדבורה, ולכל כלה שידעו סוף סוף לנשום יחד, ולאהוב את מי שהן, בדיוק כך.
