תקשיבי, אני חייבת לשתף אותך במה שקרה לי גיליתי שהאקס שלי בגד בי, ותשמעי, הכל התחיל מזה שהוא התחיל לטאטא את הרחוב. אני יודעת, זה נשמע מטורף, אבל באמת ככה זה היה.
הוא היה חשמלאי, עבד מהבית שלנו ברמת גן, המוסך היה סוג של סדנה בשבילו, ובדרך כלל היה שם שעות, מתעסק עם חוטי חשמל, פלאיירים, ושיחה פה ושם עם לקוחות. אף פעם הוא לא היה בעניין של עבודות בית. לא כי “גבר לא עושה”, פשוט לא הדליק אותו. כשסוף סוף היה לו קצת זמן לעצמו, הוא היה מעדיף לשבת מול הטלוויזיה, לפתוח מכבי בירה ולהפגש עם חברים על האש. לא טיפוס של חגיגות מיותרות או סטרס, לא אחד שחשדתי בו לרגע.
הרחוב שלנו היה די בלגאן כזה רחוב עפר, גדול, עצים ענקיים שזורקים כל היום עלים. כל הזמן היה שם לכלוך ואבק, אבל לרוב אני הייתי זו שקמה מוקדם, מסדרת את הבית ומכינה ארוחת בוקר, וגם מטאטאת בחוץ. ככה התגלגלו הימים שלנו, עד שיום אחד עברה דיירת חדשה לבית ממול. לא משהו מיוחד הבית הזה כל הזמן היה מושכר, וכל חצי שנה התחלפו הדיירים.
אחרי כמה חודשים שהיא גרה שם, פתאום הוא התחיל להגיד לי: “אל תדאגי, היום אני אטאטא את הרחוב.” חשבתי בהתחלה איזה חמוד, שיהיה, אשקיע את הזמן בכלים או להסדיר את המקלחת. בכלל לא פיקפקתי. אבל אז זה הפך להרגל קבוע. וכל בוקר, בדיוק בשבע, הוא יוצא עם המטאטא. אף פעם לא הזיז אותו מעבר לשעה של העבודה שלו, ופתאום לכל דבר יש לו בדיוק זמן. נהיה לי סרט, החלטתי סתם להציץ מהחלון.
מה אני רואה? הוא עומד עם המטאטא, בכלל לא מטאטא, צוחק ומדבר עם הדיירת החדשה. יום אחרי זה, שוב. ושוב. כל פעם שהוא יצא, גם היא בדיוק בחוץ. כאילו תיאמו הכול מראש.
התחלתי לעקוב קצת יותר. זה לא נגמר בבוקר בשבת אחת הוא אמר שהוא יוצא לשתות בירה עם חברים. הכל רגיל. אבל משהו היה מוזר, אז הצצתי, ופתאום גם היא יוצאת מהבית שלה, וקוראת בקול: “אהלן שכן! ערב טוב.” והוא עונה לה כאילו כלום, והיא מוסיפה, “אני גם בדיוק בדרך לשם.” ואז הם פשוט הולכים יחד.
סוף שבוע אח”כ הוא דווקא הודיע שהוא הולך לשחק כדורגל דבר שכמעט אף פעם לא קרה. אחרי כמה דקות גם היא יוצאת, מדברת בטלפון והולכת בדיוק באותה דרך כמוהו.
לא היו לי הוכחות, לא הודעות, לא תמונות, כלום. היה לי רק דפוס שחוזר על עצמו, שעות ומקריות שכבר ממש לא מקריות.
יום אחד פשוט פתחתי את זה מולו. לא שאלתי. אמרתי לו ישר: “אני יודעת שאתה עם השכנה.” הוא לא האמין, הסתכל עלי כזה המום. ניסה להכחיש, אבל אמרתי לו: “ראיתי אתכם. כל יום. אל תבכה עלי.” הוא שתק, הוריד את העיניים, ואז הודה: “כן. אני איתה. אני מאוהב בה.”
עפתי עליו, צעקתי שיעזוב לי את הבית. לא היו לנו ילדים, לא היה על מה להתווכח. והקטע שגרם לי להחסיר פעימה הוא פשוט עבר לגור איתה, בבית ממול.
בסוף זה לא החזיק הרבה. אולי חודשיים. אחרי זה פשוט נעלמו מהשכונה. אף אחד לא ידע מה היה שם. עזבו גם את העיר, נעלמו, ומאז לא שמעתי מהם. כל הגרושות והדודות חפרו, אבל אותי זה כבר לא עניין.







