חמותי הציעה לעזור לנו עם הילדים בתקופת הקיץ. היא כבר בפנסיה, ויש לה הרבה זמן פנוי, אז הסכמנו מיד הרי שנינו עובדים ואין לנו אפשרות לקחת חופש ארוך באמת. לרוב אנחנו פשוט מחליפים משמרות כשאחת הילדות חולה או שיש לה אירוע מיוחד. לפעמים, אם יש מזל, מצליחים לצאת לסוף שבוע קצר, אבל חופשה של ממש? זה רחוק מאיתנו.
בשלוש השנים האחרונות יש לנו משכנתא ל-20 שנה. נמאס לנו לנדוד בין דירות שכורות; רצינו בית משלנו, גם אם זה אומר לשלם משכנתא כבדה כל חודש בשקלים. למרות שאנחנו עובדים כל הקיץ, מצבנו הכלכלי לא מאפשר חופשה מרבית המשכורת הולכת לבנק. ובקיץ, כשיולי-אוגוסט בעיצומם ואין מסגרות לילדים, אין סבתא אחרת שתוכל לשמור עליהם. לפחות אני רגועה שהם בבית, במקום שלהם, בטוחים ומוגנים מהחום.
חמותי, רותי, זו שמתגוררת בגבעתיים, באה לקראתנו ודאגה להיות איתם. בכל פעם שאנחנו מביאים אליה את הילדים, אנחנו גם דואגים למלא לה את המקרר, וקונים לה ממתקים וחטיפים במיוחד בשבילם. רותי אף פעם לא מוציאה עליהם שקל מהפנסיה הדלה שלה, ותמיד מדגישה שאין לה תקציב לזה. אנחנו מוסרים לה כסף ביד, וברור שזה יוצא משתלם יותר ממטפלת בתל אביב, אז כולם מרוצים. לפחות כך חשבנו.
אבל אז גם אחיו של בן זוגי, דוד, שגם לו שלושה ילדים, החליט להביא את ילדיו לסבתא. הילדים שלו שובבים וצעירים בהרבה מהבנות שלנו, ודורשים ממנה כל רגע תשומת לב. דוד אפילו לא טרח להביא להם אוכל וכל ההוצאות, גם שלהם, נפלו עלינו.
כל פעם הרגשתי שנחנק לי בגרון. ביקשתי מיותם, בעלי, שידבר עם דוד, אבל יותם סירב להתעמת, לא רוצה להסתבך עם המשפחה. ואני? מרגישה שאני קורעת את עצמי כדי שמישהו אחר יגדל את הילדים שלו על חשבוני. איך אפשר לפתוח את זה מול המשפחה, בלי מריבה? איך גורמים לצד השני להבין, שהצדק לא תמיד נמצא במקום הכי נוח?
