הבנתי שבעלי לשעבר בוגד בי, רק כי הוא פתאום התחיל לטאטא את הרחוב.
זה נשמע מוזר, אבל זו בדיוק האמת. הוא היה חשמלאי, עבד מהבית, עם סדנה צמודה בממ”ד ותמיד היה שקוע בכבלים, כלים ולקוחות. הוא מעולם לא היה אחד שעושה עבודות בית. לא כי חשב שזה מתחתיו פשוט זה לא עניין אותו. כשהיה לו זמן פנוי, הוא העדיף לנוח לראות טלוויזיה, לשבת על בירה עם חברים, לעשות מנגל. הוא היה בן אדם רגוע, לא חובב מסיבות, לא טיפוס חשדן, לא מרים קול.
הרחוב שלנו דרך עפר רחבה, עצים גדולים בכל צידיה. תמיד היו עלים, אבק ובוץ. לטאטא היה הכרח יומיומי. לרוב זו הייתי אני, מוקדם בבוקר יחד עם ההכנות לארוחת בוקר. עד שלפתע, בקיץ, נכנסה דיירת חדשה לבית ממול. כלום מיוחד הדירה הזו תמיד הושכרה, הדיירים התחלפו.
אחרי כמה חודשים היא שם, פתאום הוא מתחיל להגיד לי:
“עזבי, היום אני אטאטא.”
בתחילה חשבתי שזה חמוד דווקא. ניצלתי זמן לסידורים לשטוף כלים, לנקות את המקלחת, לסדר. לא השגחתי עליו. לא היה לי סיבה.
אבל אז זה הפך להרגל. כל בוקר. תמיד באותה שעה שבע בדיוק. לא מוקדם, לא מאוחר. זה תפס אותי פתאום, כי הוא אדם בלי זמנים קבועים, חוץ מעבודה. יום אחד, מתוך סקרנות, הצצתי מהחלון.
וראיתי אותו. עומד עם מטאטא, לא טאטא, מדבר. מחייך. מולה, הדיירת ממול. “מקריות,” אמרתי לעצמי. אבל למחרת חזר על עצמו. וגם למחרת. כל בוקר שהוא יוצא, גם היא יוצאת. כאילו תיאמו מראש.
שמתי לב לעוד. לא רק בבוקר. שבת אחת אמר שהוא קופץ לבירה עם חברים. רגיל. אבל כשהוא פתח את הדלת, היתה לי תחושת בטן. הצצתי והיא בדיוק יצאה, קראה:
“אהלן, שכני! ערב טוב!”
הוא ענה בחיוך. והיא הוסיפה: “איזה צירוף מקרים, גם אני יוצאת בדיוק עכשיו!”
ויצאו ביחד.
שבוע אחר כך הוא אמר שהוא הולך לשחק כדורגל בקושי עושה את זה. הוא יצא, ותוך כמה דקות גם היא משוחחת בטלפון, באותה דרך.
לא היו לי הוכחות. לא הודעות. לא תמונות. רק תבניות. זמנים. ומה שכבר לא היה מקרי.
יום אחד העמדתי אותו בפינה. לא שאלתי. פשוט אמרתי:
“אני יודעת שאתה עם השכנה.”
הוא הביט בי, מופתע. קודם הכחיש, אז אמרתי:
“אני רואה אתכם. כל יום. אל תשקר.”
הוא שתק, השפיל מבט. ואז אמר:
“נכון. אני איתה. התאהבתי.”
צעקתי עליו לצאת מהבית. אין לנו ילדים, אין מה לסדר. הכי אירוני הוא עבר לגור אצלה, בדיוק ממול.
הם לא נשארו שם הרבה. אולי חודשיים. אחר כך נעלמו, לקחו את כל הדברים. אף אחד לא ידע מה קרה, עזבו את העיר. מאז לא שמעתי מהם. השכנים דיברו, גם המשפחה, אבל אותי זה לא עניין יותר.
