היא סיפרה שהיא יתומה כדי להתחתן עם משפחה עשירה, ושכרה אותי להיות המטפלת של הנכד שלי בעצמי – יש משהו כואב יותר מזה שהבת שלך משלמת לך משכורת כדי שתוכלי לחבק את הנכד שלך? הסכמתי להיות משרתת באחוזה שלה, ללבוש מדים, להרכין ראש כשעוברת לידי – רק כדי להיות קרובה לילד שלה. היא אמרה לבעלה שאני “אישה מסוכנות”. אבל כשהנכד שלי קרא לי “סבתא” בטעות, היא פיטרה אותי בלי להסס כדי להגן על השקר שלה.

Тя אמרה שהיא יתומה כדי להתחתן עם משפחה עשירה, וגייסה אותי להיות מטפלת של הנכד שלי בעצמי.
יש דבר יותר כואב מזה שהבת שלך משלמת לך משכורת, רק כדי שתוכלי לחבק את הנכד שלך?
הסכמתי להיות עוזרת בבית שלה, ללבוש מדים ולהוריד עיניים כשעברתי לידה רק בשביל להיות קרובה לילד שלה.
היא סיפרה לבעלה שאני “אישה מהסוכנות”. אבל אתמול, כשהילד בטעות קרא לי “סבתא”, היא פיטרה אותי מיד, כמו צעצוע מיותר, כדי לשמור על השקר שלה.

הסיפור
בבית האבן העצום שלה בהרצליה פיתוח, עם תקרות בגובה מגדל מים ורצפת שיש שמבריקים עליה קליינים, שמי הוא “מרים”. רק מרים. המטפלת. זאת שמנקה בקבוקים, מחליפה חיתולים וישנה בחדרון בלי חלון.
אבל השם האמיתי שלי הוא “אמא”. או לפחות היה עד שהבת שלי החליטה לרצוח אותי בעודני בחיים.
הבת שלי קראו לה צופיה. תמיד הייתה יפה. ותמיד שנאה את זה שגדלנו עם חשבון מינוס. שנאה את הדירה הקטנה בגבעתיים, שנאה שהייתי מוכרת עוגות בית לבתי קפה כדי לממן לה חוגים וספרי לימוד.
בגיל עשרים עפה מהקן.
“אני אמצא לעצמי חיים שאין בהם ריח של בצק וזיעה,” היא אמרה לי.
נעלמה לשלוש שנים. חזרה כאילו גלגולה חדש: שינתה שם משפחה, צבעה שיער לבלונד, למדה טעימות קוויאר ותרגלה גינונים. הכירה את דניאל איש נדל”ן עשיר, אחלה בחור אבל מה שנקרא ‘אשכנזי של פעם’. כדי להשתלב, צופיה המציאה סיפור: היא יתומה, בת לזוג פרופסורים שנהרגו בתאונה באירופה. בודדה, עדינה, בלא עבר.
כשהייתה בהיריון, התקף חרדה תפס אותה. היא לא ידעה כלום על תינוקות. חששה ממטפלות זרות. הייתה צריכה מישהי שתאהב אותה בלי תנאים ושבו בזמן תשמור על הסוד.
אז היא פנתה אליי.

“אמא, אני צריכה אותך,” בכתה אצלי בדלת, לבושה בחולצה שחצי רוטשילד לא מסוגל להרשות לעצמו.
“אבל יש משהו שאת חייבת להבין. דניאל לא יודע עלייך. אם המשפחה שלו תדע מאיפה באתי, הם יעיפו אותי מהבית. את חייבת להבטיח שלעולם, בשום מצב, לא תגידי שאת אמא שלי. בשביל כולם את מרים. אישה מהסוכנות.”
אז הסכמתי.
כי אני אמא, וכי המחשבה שלא אראה את הנכד שלי, כואבת לי יותר מהאגו שלי.
שנתיים הייתי בובת סודאקו שלה.

דניאל אדם טוב.
“בוקר טוב, מרים,” הוא מחייך אליי. “תודה שאת מטפלת כל-כך יפה בעומר הקטן. אין לי מושג איך היינו מסתדרים בלעדייך.”
אבל צופיה היא התליין שלי.
כשהוא לא היה בבית, הקור שהפיצה היה חותך זכוכית.
“מרים, אל תנשקי אותו. זה לא סטרילי.”
“מרים, אל תשירי לו את השירי סבתות שלך. שישמע מוצרט.”
“מרים, לחדר שלך יש אורחים. אסור לראות אותך.”

אני שותקת, מחבקת את עומר, הילד שלי-לא-שלי. הוא לא מכיר הבדלי מעמדות. יודע רק שהידיים שלי הבית שלו.
אתמול מלאו לו שנתיים.
מסיבת גינה. בלונים. הרבה עסקנים מהייטק. שמפניה.
אני במדים האפורים, לצד הילד היחיד שחשוב לי.
צופיה מלאת גאווה, מציגה את החיים המושלמים שלה לקהל.
“כמה הייתי רוצה שההורים שלי יהיו בחיים, שיראו את הנכד שלהם,” אמרה לאיזה אשת מנכלית.
ואז עומר נפל. שפשף את הברך, פרץ בבכי.
צופיה טסה אליו, הוא הדף אותה הצידה.
הושיט אלי ידיים, וצרח מול כולם:
“סבתא! אני רוצה סבתא!”
השקט היה מוחלט.
דניאל התקמט. צופיה הפכה ללבן מקירות הבית.
“מה הילד אמר?” שאלה מישהי.
“סתם,” צופיה מיהרה. “ככה הוא מכנה את המטפלת. חיבה.”
עומר רץ אלי.
“סבתא, נשקי שזה יעבור,” ביקש, וליבי נמס.
חיבקתי אותו. פשוט לא עמדתי בזה.
“אני פה, אוצר שלי.”
צופיה הביטה בי שנאה רותחת. חטפה אותו ממני.
“לחדר! ותארזי דברים. את מפוטרת!”
דניאל פנה אליה:
“למה את מפטרת אותה? הילד אוהב אותה.”
“היא מגזימה!” צרחה.
הוא הסתובב אליי, בעיניים ישירות:
“מרים למה עומר קרא לך ‘סבתא’?”
מבטי חצה את צופיה. היא התחננה במבט.
הסתכלתי על הילד, על הלב שלי.
“אדון דניאל,” אמרתי בלחש, “כי ילדים הם תמיד אומרים את האמת.”
וסיפרתי לו הכל.
הראיתי תמונות. הסיפור האמיתי נשפך באמצע הגינה.
האכזבה בעיניים שלו, חזקה מעשרים נאומים זועמים.
“לא אכפת לי העוני שלך,” אמר לה. “מה שחשוב לי זה שזרקת את אמא שלך לכלבים.”
פנה אלי:
“זה גם הבית שלך.”
“לא,” אמרתי. “הבית שלי זה מקום שהשם שלי הוא לא בושה.”
נישקתי את עומר.
ויצאתי.
היום אני בבית. יש ריח של חלה ותה חם.
בלב חסר. מתגעגעת לנכד.
אבל השם שלי חזר אליי.
וזה אף אחד לא יוכל לקחת לי.
ומה את/ה חושב/ת מותר לשקר למען אהבה, או שהאמת תמיד דופקת על הדלת בסוף?