אנחנו גרות יחד אני ואימא שלי, שרה. לאה, אימא שלי, כבר בת שמונים ושש.
הכול התגלגל כמו חלום משונה, בו הרחובות של תל אביב זורמים מטבעות של שקלים ומעטפות מזמרות את שמי ברוח, ואני תמיד בבית של הילדות ההפוכה. מעולם לא נישאתי, וגם ילדים כלל לא היו לי. החיים לקחו אותי במבוך של מדרגות ואורות ניאון, ועכשיו אני בת חמישים ושבע. לא מזמן חלמתי שחוגגים לי יום הולדת, אני ואימא לבד בחדר שכולו תפוזים תלויים מהתקרה. אין אף אחד שאפשר להזמין, אין חברות אמת, ואנחנו כמו שני גרגרי חומוס בצלחת בלי קרובי משפחה נוספים.
אנחנו גרות אחת לציד השנייה כמו שני נרות שנושבים זה לצד זה בסלון הצפוף שלנו. תמיד עוזרות זו לזו, לאה חזקת-רוח, אבל ברגעים החלומיים שלה היא מתרחקת כמו סירה אל תוך הים. העתיד שלי כשלה יפרוש כנפיים של יונים על גג שוק רמלה, ואני מפחדת מהמחר. בכל זאת, אימא שלי טובת-לב וגופה נלחם: למרות גילה והברק בפניה, היא יוצאת בעצמה לטיולים בפארק ועושה מסעות רגליים במדשאה שמולה.
אני על הפנסיה כבר, אך ממשיכה לעבוד כי הפנסיה שלנו לא מספיקה לקנות חלומות ברוטב זיתים או אפילו את הירקות בשוק הקרמל. אני לא מאבדת תקווה, הלב שלי שמח כי אימא שלי, אהובת חיי, עדיין פה. הרי ישנם אנשים בתל אביב שאין להם דירה, אין להם קרובי משפחה, אין להם אפילו שקל אחד.
אבל אנחנו חיות בשקט, כמו צל אפור שמחליק בקיץ. בערבים אנחנו מערבבות תה נענע, סורגות בגדים שמתארכים ומשנים צבע, צופות יחד בסדרות ישראליות ובסרטי ילדות מתחלפים. בסופי שבוע אני חולמת שאני אופה עוגות תפוזים שעליהן נחתים של מסכות פורים, ומזמינות את השכנים הם באים ומספרים סיפורים מוזרים על בני דודיהם מאשקלון. אני מתמלאת אושר מהשמחה של האחרים ומקווה בתפילה חרישית ששוב לא יבוא פס של צער עליי או על לאה.
כך אנחנו חיות, בבתים שקירותיהם משתנים, החתול שלנו בשם גבע שומר עלינו, ואני רק רוצה שהזמן ימתח את עצמו כמו קו חוט צמר, שאימא תישאר איתי עוד ימים רבים בחלום המתמשך הזה.
