את ורדית גינו ביישוב ברגע שנראה הבטן מתעגל מתחת לסוודר. בגיל ארבעים ושתיים! אלמנה! איזו בושה! את בעלה, שמעון, כבר עשר שנים קברו בבית העלמין, ופתאום – נושאת ברחם. – של מי הילד? – ריכלו הנשים ליד הברזייה. – מי יודע? – ענו האחרות. – שקטה, צנועה… ותראי לאן הידרדרה! התגלגלה. – הבנות שלה לקראת חתונה, והיא – מסתובבת! בושה! ורדית לא הביטה לאף אחד בעיניים. הלכה מהדואר – תיק כבד על הגב – עיניה לאדמה. רק שפתיה קפוצות. לו רק ידעה איך זה יסתיים, אולי לא הייתה מסתבכת. אבל איך אפשר להתעלם, כשהבת בוכה מולך דמעות? והכל התחיל בכלל ממרינה, הבת שלה… מרינה – ממש יפיפייה, תמונת פורטרט. דומה דמיון מדהים לאבא המנוח, שמעון – שגם הוא היה יפהפה, הבחור הכי מבוקש במושב. בלונדינית, עיניים כחולות. כזאת יצאה גם מרינה. כולם חיזרו אחריה, וכל הצעירים במושב התלהבו ממנה. ואילו הקטנה, קטי, הלכה אחרי ורדית; שער כהה, עיניים חומות, שקטה וצנועה. ורדית חיה על הבנות שלה. אהבה את שתיהן מאוד, וגידלה אותן לבד, כמו סוס עבדה. שתי עבודות: ביום – דוורית, בערב – מנקה רפתות. הכל בשבילן. – אתן, בנות, צריכות ללמוד! – הפצירה בהן. – לא רוצה שתבלו את החיים כמוני, בלכלוך ובמאבק. לעיר צריך, להתקדם! מרינה עזבה לעיר – התקבלה למכללה למנהל. וכבר שם, כולם שמו לב אליה. שלחה תמונות – פעם במסעדה, פעם בשמלת מעצבת. ויש לה גם חתן – בן של מישהו חשוב. “אימא, הוא הבטיח לי מעיל פרווה!” כתבה. ורדית שמחה. קטי קימטה גבות – נשארה במושב, עובדת בבית החולים כאחות עזר. רצתה ללמוד, אבל לא היה כסף. כל קצבת השארים של ורדית והשכר שלה – הכל הלך למרינה ול-“חיים העירוניים” שלה. *** ובאותו קיץ מרינה חזרה. לא כמו תמיד – שמחה, אלגנטית, עם מתנות. אלא שקטה, חיוורת. יומיים לא יצאה מהחדר, וביום השלישי ורדית פתחה את הדלת – ומרינה כולה בדמעות. – אימא… אימא… אבוד לי… סיפרה. החתן שלה, “המוזהב”, בילה איתה ואז נטש. והיא – בחודש רביעי. – כבר מאוחר מדי להפסיק, אימא! – בכתה מרינה. – מה לעשות? הוא לא רוצה לשמוע עליי! אמר שברגע שאלד – לא אראה אגורה! ויגרשו אותי מהמכללה! החיים שלי… נגמרו! ורדית כאילו נחתה עליה ברק. – איך, בת שלי… לא שמרת על עצמך? – מה זה משנה עכשיו?! – מרינה צעקה – מה לעשות?! בית יתומים? או פשוט להניח אותו באיזו פינה?! הלב של ורדית כמעט נעצר. בית יתומים? הנכד? בלילה ההוא לא עצמה עין. הלכה בבית כמו רוח. לפנות בוקר התיישבה ליד מרינה. – הכל בסדר, – אמרה לבסוף. – נישאר עם הילד. – אימא! איך?! – זעקה מרינה. – כולם ידעו! איזו בושה! – אף אחד לא ידע! – חתכה ורדית. – נגיד… שהוא שלי. מרינה לא האמינה באוזניים. – שלך? אימא, בת ארבעים ושתיים! – שלי, – חזרה ורדית. – אסע לדודה במועצה, אגיד שבאתי לעזור. שם אלד, שם אחיה זמן מה. ואת תחזרי לעיר. תלמדי. קטי, ששכבה ליד מחיצה דקה, שמעה הכל. בלעה את הכרית, בכתה בסתר. כאבה על אימא. ושנאה את אחותה. *** חודש אחרי זה ורדית נסעה. הכפר דיבר, ואז שכח. אחרי חצי שנה חזרה – לא לבד. עם תינוקון עטוף. – קטי, – אמרה לבתה החיוורת – תכירי, זה אחיך… מתן. הכפר נדהם. “זו ורדית השקטה?! אלמנה!” – של מי? – ריכלו שוב הנשים. – אולי של ראש הוועד? – השתגעת, מבוגר מדי. של האגרונום! גבר נאה, אלמן! ורדית שתקה, חטפה הכל. החיים התחילו – לא מאושרים. מתן היה תינוק קשה, צעקן. ורדית נקרעה מכל הכיוונים. הדואר, הרפת, ולילות ללא שינה. קטי עזרה – כביסות, נדנדת “האח”. מבפנים – כעסה. מרינה כתבה מהעיר. “אימוש, איך אתם? כל כך מתגעגעת! אין לי כרגע כסף, בקושי מסתדרת, אבל בקרוב אשלח!” כסף באמת הגיע – שנה אחרי. אלף שקל. וג’ינס לקטי קטן בשני מידות. ורדית התרוצצה. קטי עמה. גם גורלה של קטי התדרדר. בחורים מביטים – ומתרחקים. מי רוצה כלה עם “נדוניה” כזאת? אמא פרוצה, אח ממזר… – אימא, אולי נגלה? – שאלה קטי כשחגגה 25. – איך תעשי את זה? – נבהלה ורדית. – לא! נהרוס למרינה את החיים! התחתנה שם, טוב לה. מרינה באמת הסתדרה. סיימה מכללה, התחתנה עם איש עסקים, עברה לעיר הגדולה. שלחה תמונות מאירופה. בעיר – כוכבת אופנה. על ה”אח” – לא שאלה. ורדית כתבה מיוזמתה: “מתן עלה לכיתה א’, מצליח בלימודים”. מרינה החזירה מתנות יפות אך חסרות תועלת למושב… כך עברו השנים. מתן גדל – גבוה, כחול עיניים, בדמות מרינה. שמח, אהוב, מעריץ את ורדית וקטי. קטי, כבר ראש צוות באחיות בבית חולים האזורי. “רָבָּקָה זקנה” – ריכלו עליה. היא עצמה לא חיפשה כלום. כל חייה – לאימא ולמתן. מתן סיים תיכון בהצטיינות. – אימא! אני נוסע לירושלים! אלמד שם! – הודיע. ורדית רעדה. לירושלים… שם מרינה. – אולי תלמד במכללה האזורית? – ניסתה לשכנע. – מה פתאום! אני אגיע רחוק! – צחק מתן. – אראה לכן עוד! אתן תגורו בארמון! וביום שסיים מתן את הבגרות, מכונית שחורה ומהודרת עצרה מול הבית. מהרכב ירדה… מרינה. ורדית המומה, קטי מקפיאה את ידה עם המגבת. מרינה כמעט בת ארבעים, נראית ככוכבת, לבושה יוקרה, כולה זהב. – אימא! קטי! שלום! – שרה, נחנקת בנשיקה. – ואיפה… ראתה את מתן. הנער עמד, מנגב ידיו מבוץ. מרינה קפאה, מביטה בו וכמעט פורצת בבכי. – שלום, – בירך אותה מתן בנימוס – את… מרינה? אחותי? – אחות… – חזרה אחריו כהדהוד. – אימא, צריכים לדבר. ישבו בבית. – אימא… יש לי הכל. בית, כסף, בן זוג… אבל אין לי ילדים. פרצה בבכי, המסקרה היקרה נמרחה. – ניסינו הכל… טיפולים… רופאים… כלום. בעלי כועס. אני כבר לא יכולה. – למה באת, מרינה? – קטי שאלה בקור. מרינה הרימה עיניה. – באתי… בשביל הבן שלי. – השתגעת?! איזה בן?! – אימא, אל תצעקי! – צרחה מרינה גם – הוא שלי! שלי! אני ילדתי אותו! אני אתן לו הכל! ארשום אותו לאוניברסיטה! אקנה דירה בירושלים! בעלי… יודע! סיפרתי לו הכל! – סיפרת? – נדהמה ורדית – עלינו סיפרת? איך חרפת אותי? איך קטי… – נו באמת, קטי! – נפנפה מרינה – נתקעה במושב – תיתקע שם! למתן יש הזדמנות! אימא, החזרת לי את החיים אז – תשיבי לי את הבן! – הוא לא חפץ! – צעקה ורדית – הוא שלי! אני לא ישנתי לילות! גידלתי, חינכתי! ואז נכנס מתן הביתה. שמע הכל. עמד בכניסה – לבן כסיד. – אימא? קטי? מה… מה היא מדברת? איזה בן? – מתן! ילד שלי! אני אימא שלך! אמיתית! מתן הביט בה, אז עבר אל ורדית. – אימא… זה נכון? ורדית כיסתה פניה ופרצה בבכי. ואז קטי התפרצה. קטי השקטה, התקרבה אל מרינה ונתנה לה סטירה מצלצלת. – מפלצת! – צעקה, והכעס של כל חייה ניחר בקולה – אמא?! איזו מין אמא את? נטשת אותו! ידעת שכולם ריכלו על אימא בגללו?! ידעת שאני… נשארתי לבד בגללו?! לא בעל, לא ילדים! ועכשיו… באת?! לקחת? – קטי, די! – לחשה ורדית. – לא, אימא! מספיק! – פנתה למתן – כן! זאת אמך האמיתית! שזרקה אותך על אימא שלי כדי לעשות חיים בעיר! וזאת, – הצביעה על ורדית – סבתא שלך! שכל חייה קברה בשביל שתיכן! מתן שתק זמן רב. בסוף, ניגש לברכיים של ורדית וחיבק אותה. – אימא… – לחש. – אימוש. הרכין ראש, הביט על מרינה, שהתמוטטה בבכי. – אין לי אמא בעיר, – אמר בשקט, בטון נחוש. – יש לי רק אמא אחת. והיא כאן. וקטי, אחותי. לקח את ידה של קטי. – ואת… גברת… תלכי. – מתן! ילד שלי! – יללה מרינה – אתן לך הכל! – יש לי הכל, – השיב מתן. – יש לי משפחה טובה. ולך – אין כלום. *** מרינה עזבה בערב ההוא. בעלה, שחזה במתרחש מהמכונית, אפילו לא ירד. השמועה אומרת, שבשנה לאחר מכן עזב אותה. מצא מישהי שילדה לו ילד. מרינה נשארה לבד, עם כספה ויופיה. מתן לא נסע לירושלים. למד במכללה האזורית, הנדסת בניין. – צריך לבנות לנו בית חדש, אימא. וקטי? מאז שצעקה באותו ערב – כאילו נולדה מחדש. פתאום פרחה, בגיל שלושים ושמונה. אפילו אותו אגרונום – ההוא שריכלו עליו – התחיל להביט בה בחיבה. אלמן, גבר של ממש. ורדית התבוננה ופרצה בבכי – הפעם, מאושר. חטא אולי היה, אבל לאהבה של אם – אין גבול.

Life Lessons