הבעל שלי עובד, אבל אני זו שמשלמת על הכל.
אתם שואלים איך בכלל הגעתי למצב הזה, ועוד איך הסכמתי לכזו קומבינה אבל, חברות, כל אישה שאוהבת באמת נהיית עיוורת. הייתי עיוורת ברמות! כל החיים ניסיתי, התאמצתי ולמדתי. אמא שלי אמרה לי מגיל גן “אם את רוצה חיים טובים, תעבדי קשה.” ועוד הייתה מוסיפה: “אישה צריכה להיות חזקה ועצמאית, שתוכל להסתדר לבד אם צריך.”
נראה שהעצה האחרונה חזרה אלי כמו בומרנג… כשהתחלתי לצאת עם גברים, הייתי קצת יותר מדי עצמאית, וכמעט אף אחד לא רצה לצאת איתי. בתקופה ההיא רוב הגברים רצו מישהי רכה כזאת, שירגישו גברים ליד, שירגישו גיבורי על. אני? טיפחתי את עצמי, הסתדרתי יופי.
אחר כך התמקדתי בקריירה, עבדתי כמו סוס. כבר הייתי רווקה עד גיל שלושים וחמש, ואז הכרתי את עמית. בגילי. מה הפתיע אותי? שהוא זרם עם העצמאות שלי. היה ממש נחמד הוא אף פעם לא התעקש לעזור אם אמרתי שאסתדר, לא רכש לי פרחים, לא לחש לי שטויות מרגשות באוזן (שבחיי, לא עושה לי טוב). לצידו הרגשתי בת זוג מן המניין. הייתי צריכה להבין כמה תעלה לי השוויוניות הזאת, שלמעשה היא בכלל לא שוויונית.
התחתנו, והוא עבר לגור אצלי. לעמית לא הייתה דירה גר אצל אמא שלו, ואני? אין מצב שאני גרה עם חמות. שמעתי מספיק סיפורי אימה על זה. בחודש הראשון עמית לא הביא אגורה ממשכורתו, טוען שיש לו הלוואה קטנה ששילם עבור ניתוח של אמא שלו.
לא אמרתי כלום, הבנתי אותו משפחה וזה… שיפרע את ההלוואה, ואז נתחיל לנהל משק בית משותף. אבל עברו שבעה חודשים, ההלוואה? נשארה. כל הזמן תירוצים: “משלמים לי פחות”, “קיצצו לי שעות”, או “הלוואי והיה לי יותר”. ואני? משלמת על האוכל, החשמל, בילויים. בהמשך התחיל לספר שהוא חוסך כדי שנקנה לנו בית בכפר, למשל בחופשה הקרובה.
חמש שנים חלפו לא ראיתי פירוט חשבון פעם אחת, על תקן “הנה, משפחה”. בסוף התפוצצתי עליו. איך זה הגיוני שאני מפרנסת אותו כבר חמש שנים? זה ממש לא תקין… התבאס, לקח תיק, חזר לאמא שלו. פשוט ככה. אחרי שלושה ימים, נשברתי החזרתי אותו הביתה. ושוב, אותו סרט. לא מוכן להוציא שקל על כלום. ואני? עייפה ברמות. כבר רוצה לפנק את עצמי בכסף קטן או איזה גימיק נשי, אבל אין לי שקל פנוי הכל הולך על המשפחה. מה לעשות? לפרק את החבילה? או שמא יש סיכוי שעמית ישתנה אי פעם?
