את רצית את שניהם, עכשיו קחי אותם ותגדלי אותם. אני גמרתי, הולך! אמר יהונתן בלי להביט אחורה.
הדלת נסגרה לאט, אבל הצליל נשאר בלבה של מעיין כמו הד הזה שמסרב לדעוך. לא דפיקה, לא צעקה דרמטית רק יציאה קרה, סופית.
יהונתן לא חזר. לא במבט, לא בלב.
חודשים לפני, עולמה של מעיין התערער בשקט מול בדיקת היריון שהראתה שני פסים ואולטרסאונד עם שתי פעימות לב קטנטנות. תאומים. נס כפול, בלב תל אביב.
מעיין הרגישה סערה של דמעות, פחד ושמחה שלא ידעה לתאר. ליהונתן זה בכלל לא נשמע כמו בשורה טובה.
אין לנו איך, מעיין בקושי סוגרים את החודש. אין משכורת לאחד, בטח שלא לשניים, אמר לה, עיניים תקועות בטלוויזיה ולא בה.
המילים כאבו יותר ממה שהייתה מוכנה להודות. יותר גרוע היה כשביקש לוותר. עליהם.
על שתי הנשמות שכבר הפכו אותה לאמא עוד לפני שיצאו לאוויר העולם.
באותו לילה, מעיין עמדה מול הראי, ידיה על בטן עדינה, מחפשת תשובה במראה. הייתה ביניהן שתיקה קטנה, אבל עמוקה.
איך עוזבים? איך בוחרים פחד במקום אהבה?
איפה שיש מקום לאחד, נמצא גם לשני, אמרה יום אחד, קול רועד, אבל הפעם הנחישות כבר נוקשה כמו ארטיק חורפי בירושלים. היא החליטה ההיריון נשאר.
היא נשאה את ילדיה בכבוד, גם כשיונתן התרחק, התקשח, חיפש תירוצים ונעלם בנייד.
קיוותה שאולי, כשיחזיק אותם בידיים, משהו בו יזוז, יתוקן.
אבל, הפלא זה קרה הפוך.
אחרי הלידה, העייפות נחה לה בסלון, חשבון הבנק צעק והצרות נדבקו כמו מגנט. יהונתן פשוט נעלם. התלונות הפכו לזריקות מילוליות, אחר כך לשקטי תהום, עד שנשארו רק קירות.
עד אותו יום.
את רצית את שניהם? יופי, תגדלי אותם. אני הולך.
פשוט. קר. בלי תירוצים. בלי אשמה.
מעיין נעמדה בדלת, שני תינוקות ישנים בעריסות, ידיים רועדות ולב שנשבר אבל לא נשפך.
היו ימים קשים.
לילות לבנים.
רגעים שבהם בכתה חרישית, שלא להבהיל אותם.
היו גם בקרים, כשארבע עיניים בהירות הביטו בה, כאילו היא כל עולמם. חיוכים קטנים, אבל מספיקים להרים אותה כמו בורקסים טריים מבית המאפה.
היא למדה להיות אמא, וגם אבא, וגם כל התמיכה בעולם.
למדה שהיא הרבה יותר חזקה ממה שחשבה.
שאהבה אמיתית לא אורזת מזוודות כשהחיים מסתבכים.
הזמן חלף, ומעיין פרחה מחדש. לא כי החיים נהיו קלים אלא כי היא התקשחה כמו חלבה.
היא עבדה, נלחמה, גידלה שני ילדים מדהימים, שידעו תמיד שהם אהובים, גם כשלא היה מה לשים לפרקי קינוח.
ויום אחד, כשתאומיה רצים וצוחקים מתחת לשמש של נחלת בנימין, היא קלטה:
היא לא ננטשה.
היא השתחררה. ויש לה שתי לבבות שמחזיקים בה לא רק אחד!
כי לפעמים, האושר לא בא עם מי שהבטיח, אלא עם מי שנשאר.
והיא נשארה.
בשבילם.
ובשבילה.
תשאירו בתגובות לכל האימהות שמגדלות לבד, לכל הנשים שלא ויתרו גם כשהשאירו אותן מאחור. כל לב חיבוק ענק.
