אני בת 25 וכבר חודשיים גרה עם סבתא שלי דודתי – בתה היחידה שנשארה לה – נפטרה במפתיע לפני חודשיים. עד אז סבתא שלי גרה איתה. חלקו בית, יום-יום ושקטים משותפים. אני הייתי באה הרבה לבקר, אבל לכל אחת הייתה את החיים שלה. הכל השתנה כשסבתא נשארה לבד. אובדן הוא לא דבר זר לי – אמא שלי נפטרה כשהייתי בת 19. מאז למדתי להתמודד עם החסר ולהמשיך. את אבא שלי מעולם לא הכרתי, אין כאן סיפור נסתר – פשוט לא היה. אז כשדודתי הלכה לעולמה הבנתי – נשארנו רק אני וסבתא. הימים הראשונים אחרי ההלוויה היו מוזרים – סבתא לא בכתה, אבל כאבה ניכרה בכל פרט. קמתי להישאר איתה “לכמה ימים”. הימים הפכו לשבועות – עד שהבנתי שאני כבר לא הולכת משם. מאז לא חסרות דעות – יש שאומרים שמגיע לה שתהיה איתה, ויש שחושבים שאני מבזבזת את הנעורים שלי ושבגילי צריך לטייל, לצאת, לאהוב. שואלים אם אני לא מרגישה לכודה, מפחדת להישאר לבדי, אם לא קשה לי. האמת? אני לא רואה את זה ככה. אני עובדת, חוסכת, מנהלת את הבית, לוקחת את סבתא לרופאים, מבשלות יחד ורואות טלוויזיה בערב. אני לא מרגישה ויתור – אני מרגישה בחירה. אין לי כרגע בן זוג, לא חושבת על ילדים או רילוקיישן. אני חושבת על יציבות, נוכחות, על לא לחזור על מעגלי הנטישה שאני מכירה. סבתא היא כל מה שנשאר משורש המשפחה שלי – בלי אמא, בלי דודה, בלי אבא. אני לא רוצה שתחיה לבד או תרגיש שהיא נטל. אולי בעתיד החיים שלי ילכו לכיוון אחר – אטייל, אתאהב, אלך לדרכי. אבל כרגע זה המקום שלי, לא מתוך חובה ולא מרגשות אשמה – מתוך אהבה אליה ואליי. מה אתם הייתם עושים?

אני בת 25 וכבר חודשיים אני גרה עם סבתא שלי.
הדודה שלי הבת היחידה שנותרה לסבתא נפטרה פתאום לפני חודשיים. עד אז הן חלקו דירה וכל יום שלהן התנהל זו לצד זו: הבית, השתיקות, הבישולים המשותפים. הייתי באה הרבה לבקר, היינו מבלות יחד, אבל לכל אחת הייתה את השגרה שלה. הכל השתנה באותו רגע שבו סבתא נשארה לבד.

אובדן הוא לא דבר זר לי. אמא שלי נפטרה כשהייתי בת 19. למדתי מאז איך לחיות עם החוסר הזה, שמתלווה אליי בכל יום. את אבא שלי אף פעם לא הכרתי. אין שם סוד, לא דרמה פשוט אף פעם לא היה בנמצא. אז כשגם הדודה שלי הלכה, הבנתי פתאום בבירור: נשארנו רק אני וסבתא.

הימים הראשונים אחרי ההלוויה הרגישו מוזרים. סבתא לא בכתה כל הזמן, אבל זה ניכר בפרטים הקטנים היא קמה לאט, שוכחת לכבות את האור במטבח, יושבת מול הטלוויזיה ומביטה אל החלון בשתיקה. אמרתי לעצמי שאשאר “רק לכמה ימים”. הימים הפכו לשבועות. ויום אחד, כשסידרתי את הבגדים שלי בארון שלה, הבנתי אני כבר לא רק אורחת. אני לא הולכת לשום מקום.

מאז כמובן לא חסרו דעות. תמיד יש למישהו מה להגיד.
יש כאלה שאומרים שאני עושה את הדבר הנכון איך אפשר להשאיר אישה מבוגרת שבדיוק איבדה את בתה לבד? אחרים טוענים שאני מבזבזת את השנים הכי יפות שבגיל 25 אני אמורה לטייל בעולם, לצאת, להכיר חבר, “לחיות באמת”. שואלים אותי אם זה לא כבד לי, אם אני מרגישה לכודה, אם לא מפחיד אותי שיום אחד אשאר פתאום לבד.

האמת היא שאני בכלל לא רואה את זה ככה.
יש לי עבודה, אני חוסכת, שומרת על הבית שלנו, הולכת עם סבתא לבדיקות, מבשלות יחד, בערב יושבות מול הטלוויזיה ורגע לפני שהולכות לישון שותות תה ושוקעות בשיחה קטנה. אני לא מרגישה שוויתרתי על משהו. אני מרגישה שבחרתי אחרת. כרגע אין לי זוגיות, לא חושבת על ילדים או על רילוקיישן. מה שחשוב לי זה יציבות, נוכחות. שלא אחזור על סיפור של נטישה שאני מכירה טוב מדי.

סבתא נשארה לי כקרוב משפחה אחרון אמיתי. אין לי אמא, אין דודה, ואין אבא. ואני לא רוצה שהיא תבלה את השנים שנותרו לה בתחושת כובד, כאילו היא נטל או מפריעה. אני לא רוצה שתאכל לבד כל ערב, שתהיה לה תחושת ריקנות כשנרדמת.

יכול להיות שבהמשך החיים שלי יפנו לכיוונים אחרים שאטייל, אתאהב, אעזוב. היום זה המקום שלי. לא מתוך חובה. לא בגלל אשמה. פשוט כי אני אוהבת את סבתא, ואני אוהבת את עצמי לידה.
מה הייתם עושים במקומי?