אני בת 25 וכבר חודשיים חיה עם סבתי הדודה שלי – בתה היחידה שנותרה בחיים – נפטרה בפתאומיות לפני חודשיים. עד אז סבתא שלי חיה איתה. הן חלקו בית, שגרה, שתיקות. אני הייתי באה לעיתים קרובות, מבקרת אותן, אבל לכל אחת הייתה את החיים שלה. הכול השתנה ברגע שסבתא שלי נשארה לבד. אובדן הוא לא דבר זר לי. אמא שלי נפטרה כשהייתי בת 19. מאז למדתי לחיות עם היעדר כחלק מהיומיום. את אבא שלי מעולם לא הכרתי – אין פה סיפור, אין אמת נסתרת – פשוט לא היה שם. כשלפתע עזבה גם הדודה, הבנתי משהו ברור: נשארנו אני וסבתא שלי בלבד. הימים הראשונים אחרי ההלוויה היו משונים. סבתא לא בכתה כל הזמן, אבל הכאב היה טמון בפרטים הקטנים – קמה לאט, שכחה לכבות אורות, התיישבה ובהתה בריק. אמרתי שאשאר “לכמה ימים”. הימים הפכו לשבועות, עד שיום אחד סידרתי את הבגדים והבנתי שאני בעצם כבר לא הולכת. מאז לא חסרים דעות. תמיד יש לאנשים מה לומר. יש שאומרים שעשיתי את הדבר הנכון – איך אפשר להשאיר אישה מבוגרת שאיבדה את בתה האחת לבד. אחרים טוענים שאני מבזבזת את הנעורים – שבגיל 25 צריך לטייל, לצאת, למצוא זוגיות, “לחיות את החיים”. שואלים אם לא כבד לי, אם אני לא מרגישה כלואה, אם אני לא חוששת שיום אחד אשאר לבד. האמת, אני לא רואה את זה ככה. אני עובדת, חוסכת, מחזיקה את הבית, מלווה את סבתא לרופאים, מבשלות יחד, בערבים רואות טלוויזיה. אני לא מרגישה שוויתרתי – מרגישה שבחרתי. אין לי עכשיו זוגיות, לא חושבת על ילדים או על רילוקיישן. אני חושבת על יציבות, על נוכחות, על לא לשחזר את סיפור הנטישה שאני מכירה לעומק. סבתא היא מה שנשאר לי מהמשפחה הקרובה. אין לי אמא, אין לי דודה, אין לי אבא. אני לא רוצה שתחיה את השנים האחרונות בתחושת אשמה או כובד. שלא תאכל לבד כל יום או שתירדם בתחושה שאין איש סביבה. אולי בעתיד החיים שלי יפנו לדרך אחרת – אולי אטייל, אתאהב, אעזוב. אבל כרגע, כאן מקומי. לא מתוך חובה. לא מתוך אשמה. כי אני אוהבת את סבתא שלי, ואוהבת את עצמי לידה. ומה אתם הייתם עושים?

אני בת 25 וכבר חודשיים אני גרה עם סבתא שלי.
הדודה שלי – הבת היחידה שנותרה לה – נפטרה בפתאומיות לפני כחודשיים. עד אז סבתא הייתה מתגוררת איתה. הן חלקו קורת גג, שגרה יומיומית, וגם שקטים משותפים. הייתי מגיעה אליהן לעיתים קרובות, מבקרת, אבל לכל אחת הייתה הדרך שלה. הכל השתנה ברגע שסבתא נותרה לבדה.
אובדן הוא לא דבר זר לי. אמא שלי נפטרה כשהייתי בת 19. מאז למדתי לחיות עם ההיעדרות כחלק מהשגרה. את אבא שלי אף פעם לא הכרתי. אין סיפור מאחורי זה, אין אמת נסתרת פשוט לא היה שם. ככה שכאשר הדודה שלי נפטרה, הבנתי פתאום משהו מאוד חד: נשארנו רק אני וסבתא שלי.
הימים הראשונים אחרי ההלוויה היו מוזרים. סבתא לא בכתה בלי סוף, אבל הכאב שלה היה מורגש בפרטים הקטנים כל תנועה שלה הייתה איטית יותר, היא שכחה לכבות אורות, הייתה נעמדת ופשוט מביטה בריקנות. אמרתי לעצמי שאשאר “לכמה ימים”. הימים הפכו לשבועות. עד שאחר צהריים אחד, סידרתי את בגדי והבנתי שאני לא הולכת לשום מקום.
מאז, לא חסרות דעות מסביב. תמיד לכולם יש מה להגיד.
חלק אומרים שעשיתי נכון איך אפשר להשאיר אישה זקנה, שאיבדה את הבת שלה, לבד. אחרים טוענים שאני מבזבזת את צעירותי, שבגיל 25 אני אמורה לטוס, לצאת, להיות בזוגיות, לחיות “את החיים”. שואלים אם לא כבד לי, אם אני לא מרגישה לכודה, אם אני לא פוחדת שיום אחד אשאר לבד.
האמת? אני לא רואה את זה ככה.
אני עובדת, חוסכת, מתחזקת את הבית, לוקחת את סבתא לרופאים, מבשלות יחד, בערב רואות חדשות או איזו סדרה. אני לא מרגישה שאני מוותרת על משהו. להפך, זו בחירה שלי. כרגע אין לי בן זוג, לא חושבת על ילדים או על מעבר לחו”ל. מה שמעסיק אותי זה יציבות, נוכחות, לוודא שאני לא ממשיכה את מעגל ההפקרות שגדלתי לתוכו.
סבתא היא כל מה שנשאר לי ממשפחה קרובה. אין לי אמא, אין לי דודה, אין לי אבא. ואני לא רוצה שהיא תעבור את השנים האחרונות שלה עם תחושה של עול, או שהיא מפריעה. אני לא רוצה שתאכל לבד, או שתירדם עם הידיעה שאין לה אף אחד.
אולי בהמשך הדרך החיים שלי יפנו לכיוון אחר. אולי אטייל, אתאהב, אתרחק. אבל עכשיו, כאן המקום שלי. לא מתוך חובה. לא מתוך רגשות אשמה. פשוט כי אני אוהבת את סבתא שלי, ואוהבת את עצמי לצידה.
ואתם, מה הייתם עושים?