בערב ראש השנה, אמא ואני נכנסנו ל”עולם הילדים”… ופשוט התאהבתי בשמלה אחת – אדומה, סרוגה, עם פס כחול ובוהק בתחתית ובשרוולים. בכלל באנו בשביל איזה שטות – אולי שרשרת אורות או נצנצים… אבל התעקשתי וביקשתי מאמא למדוד את השמלה. והיא ישבה עליי כאילו תפרו אותה במיוחד בשבילי. מיד התחילו לרוץ לי דמיונות בראש – מאוד אהבתי ילד אחד בכיתה, וחלמתי לראות אותו במסיבת הכיתה כשאני לובשת את השמלה הזו. עמדתי שם כמעט בוכה, ולא רציתי להוריד את השמלה. אמא שלי ראתה אותי ואמרה: “עוד מעט תיכנס המשכורת, בואי נקנה אותה.” חזרתי הביתה מאושרת עד השמיים. קישטנו את הדירה, קישטנו את העץ. אבל במקרר נשארו רק קרח וחתיכת חמאה. חיכינו בקוצר רוח לתשלום של אמא. כזכור, בזמנים שלפני כמה עשורים, גם ב־31 בדצמבר עבדו בארץ, רק נתנו לצאת מוקדם יותר. אמא חזרה מהעבודה עצובה: לא קיבלה משכורת, עיכבו לה. דמעות בעיניים, קולה נעלב, ובמיוחד הרגישה אשמה שאין שולחן חג. ולמען האמת, אני ממש זוכרת שלא התאכזבתי – התחושה הייתה עדיין חגיגית. ישבתי מול הטלוויזיה, נהנית מסרטי חג, שפעם היו רק בחג ולא כל השנה. ובכלל, היו אולי שני ערוצים. אמא בישלה תפוחי אדמה עם חמאה, גירדה גזר והמתיקה בסוכר – זהו, זה מה שהיה לנו. התיישבנו יחד, אמא בכתה, ניסיתי לעודד אותה וסיימתי בעצמי דומעת, אבל לא בגלל אוכל – פשוט כאב לי עליה. בסוף שכבנו יחד על הספה, חיבקנו אחת את השנייה וצפינו במופע החגיגי. ואז השעון היכה 12. השכנים יצאו עם כוסות שמפניה לחדר מדרגות, צעקו ושרו. אנחנו לא יצאנו לשום מקום. פתאום נשמעה דפיקה עיקשת בדלת. אמא הלכה לפתוח, ומי עמדה שם? השכנה שמציקה לי תמיד – לפעמים על כך שפסחתי בתור, לפעמים שאני לא שוטפת את הכניסה, או סתם רועשת לה. כולנו בחצר לא אהבנו אותה במיוחד. היא כבר קיבלה את החג, לא שמעתי על מה דיברה עם אמא, אבל ראיתי איך נדחפה פנימה, הציצה לשולחן ויצאה. אחרי כעשרים דקות – לא צלצלו, פשוט בעטו בדלת. נבהלנו. כמובן שאמא לא נתנה לי לצאת, והלכה בעצמה לראות מי זה משתולל לנו בדלת. אחרי רגע נכנסה הביתה בבהלה השכנה ורה, עם שקיות מלאות קופסאות, צלחות, קופסאות שימורים ובקבוק שמפניה תחוב לה מתחת לזרוע. היא צעקה על אמא שתפסיק לעמוד כמו בול עץ ותתחיל לעזור, שלפה סלטים, נקניק, מלפפונים חמוצים, חצי עוף מבושל, ממתקים ואפילו כמה קלמנטינות. אמא שוב בכתה, אבל כבר מדמעות אחרות. ורה כינתה אותה “טיפשה”, ניגבה לה את האף בשרוול הענק שלה, הסתובבה ויצאה. אחרי החג המשיכה ורה להיות “המפקדת” של הבניין ושל החצר, ולעולם לא הזכירה את ערב ראש השנה ההוא… וכששנים אחר כך ליווינו את ורה בדרכה האחרונה כל דיירי הבניין, התברר שכולנו אהבנו את “השכנה המרגיזה” שלנו – כי איש מאיתנו לא יכל לשכוח כמה פעמים עזרה לכל אחד ואחת…

В канун ראש השנה, נכנסו אני ואמא לחנות “עולם הילדים” בירושלים…
ופתאום, פחד אלוהים, ראיתי שם שמלה אחת שממש כבשה אותי. שמלה אדומה, סרוגה, עם פס כחול בוהק בתחתית ובשרוולים.
הגענו בכלל לחנות בשביל איזה שטות או בשביל גרלנדה צבעונית או בשביל קישוטים של החג…
אבל אני נתקעתי, לא ויתרתי, התחננתי לאמא שתרשה לי למדוד את השמלה.
וברגע שמדדתי אותה בדיוק עליי. כאילו נתפרה לי במיוחד.
דמיוני התחיל לרוץ ישר. היה בכיתה שלי ילד אחד שממש מצא חן בעיניי, והיה לי חשוב כל כך שיראה אותי בשמלה הזאת במסיבת ראש השנה של הכיתה.
עמדתי שם, כמעט בוכה, לא רוצה להוריד את השמלה.
ואז אמא שלי ראתה אותי ככה, ואמרה: “תשמעי, המשכורת שלי נכנסת עוד מעט, בואי נקנה אותה”.
נסעתי הביתה בעננים משמחה, לא ראיתי ממטר.
קישטנו את הדירה. תלינו גרלנדות. סידרנו את שולחן החג.
אבל במקרר שלנו נשאר רק קוביית חמאה וקצת קרח.
חיכינו ממש בקוצר רוח למשכורת של אמא. בזמנו, כמו שאתם יודעים, עבדו גם בערב ראש השנהפשוט שחררו מוקדם.
אמא חזרה מהעבודה, עצובה ושותקת. המשכורת לא נכנסה, עיכבו אותה.
דמעות בעיניים, הקול חנוק, והכי גרועהבושה שבליל הסדר אין שולחן חגיגי לבת שלה.
אבל מענייןאני ממש זוכרת, לא הצטערתי בכלל. בכל זאת הרגשתי חג. ישבתי מול הטלוויזיה, נהניתי מסרטי חג שכמעט רק בראש השנה היו מראים, כי ביום רגיל היו שתי ערוצים או משהו כזה.
אמא בישלה תפוחי אדמה, שמה קצת חמאה, גיררה גזר ושמה עליו סוכר. לא היה לנו שום דבר אחר בבית.
התיישבנו שנינו לשולחן, ואז אמא פרצה בבכי. ניסיתי לנחם אותה, ופתאום גם לי ירדו המון דמעותnot בגלל שלא היה אוכל, אלא כי כל כך כאב לי הלב על אמא, עד שלא יכולתי לנשום.
בסוף, נשכבנו אחת ליד השנייה מתחת לשמיכה על הספה, התכרבלנו וצפינו יחד במופע החג בטלוויזיה.
כשהשעון הראה חצות, שמענו את השכנים מהמדרגות יוצאים לברך ולשתות יין לחיים, לשנה טובה! שירים, צחוק, רעש. רק אנחנו לא יצאנו.
פתאום, דפיקה חזקה ומתמשכת בדלת. אמא הלכה לפתוח והנה, עומדת שם גברת רבקה מהדירה ממול, שתמיד הייתה מוצאת סיבה לכעוס עליי: פעם לא שטפתי את חדר המדרגות, פעם רועשת מדי ומשחקת יותר מידי בחוץ. בקיצור, כל הילדים פחדו ממנה.
רבקה כבר הייתה עם חיוך קל של יין, לא שמעתי מה דיברה עם אמא, אבל ראיתי איך היא דוחפת את עצמה לסלון ומביטה לשולחן העני שלנו, ומיד מסתובבת ויוצאת.
עוד עשרים דקות, לא דפיקה הפעם בעיטות בדלת. נבהלנו, כמובן שאמא לא נתנה לי לצאת, ויצאה בעצמה.
פתאום, גברת רבקה נדחפה אלינו עם שתי שקיות עמוסות כלי אוכל, קופסאות, בקבוק של יין רימונים מתחת לזרוע. היא נזפה באמא: “יאללה, תעזרי לי!”, והתחילה להוציא: סלטים, נקניק, צנצנת מלפפונים חמוצים, חצי עוף מבושל, סוכריות ואפילו כמה תפוזים.
אמא שלי שוב בכתה, אבל הפעם זה היה משהו אחר.
רבקה הנביטה לה: “חלאס, שטויות”, ניגבה לה את הדמעות עם השרוול הגדול שלה ויצאה כמו שבאה.
אחרי החג, רבקה חזרה להיות ה”בוסית” של הבניין. אף פעם לא דיברה על אותו ערב…
רק כעבור שנים, כשקברנו את רבקה כל דיירי הבניין יחד,
פתאום התברר שכולנו אהבנו את “השכנה הקשוחה” כל אחד סיפר איך באיזשהו רגע, עזרה לו, תמכה בו, באה עם ההפתעה בדיוק כשזה היה הכי צריך…