עברו שנים רבות מאז וכל הסיפור הזה עדיין צרוב בי. לפעמים אני תוהה אם יש עוד משפחות כמונו: חמש דירות במשפחה, ובכל זאת אנחנו נאלצים לשכור.
משפחתו של בעלי, השם שלו הוא יונתן לוי, מחזיקים דירה משלהם ועוד שתיים נוספות אחת בשכונת רמת אביב והשנייה בדרום תל אביב. הם משכירים אותן לאחרים, ותמיד מדגישים בגאווה שבנו את כל הנכסים הללו בעצמם. ציפייתם ברורה: שגם אנחנו נמשיך בדרכם ונדאג לעצמנו. נראה שהם לא מבינים שבעברית, בזמנים של קום המדינה, אנשים קיבלו דירה מהסוכנות, או מצאו קורת גג דרך העבודה במפעלים. היום כמעט בלתי אפשרי לחסוך בשביל דירה כשאתה גם משלם שכירות.
הוריי שלי, למשל אמא שלי רות כהן ואבא שלי אבי כהן גם הם לא שונים הרבה. כשסבתא שרה נפטרה, היא הורישה לי את דירתה בבת ים. הייתי ילדה קטנה אז, והוריי החליטו להשכיר את הדירה עד שאגיע לגיל שמונה עשרה. אבל כשבגרתי, גילו שיותר נוח להם להמשיך לקבל את התשלום החודשי כמה אלפי שקלים כל חודש כך שלא איפשרו לי לעבור לשם.
כבר כמה שנים שיונתן ואני שוכרים דירת חדר קטנה בגבעתיים. כמעט כל משכורת שלנו הולכת על שכר דירה; היו תקופות שבקושי נשאר לנו כסף לאוכל טרי. עכשיו אני בחופשת לידה, והמשכורת שלי אף פעם לא הייתה גבוהה. לפני הילד, איכשהו הסתדרנו. יונתן מאוד משתדל עובד בשני עבודות, משקיע את הלב. אבל בלי השכלה טובה אין בארץ הרבה אפשרויות. הוא התגייס לצבא מיד אחרי הלימודים, אחר כך הכרנו, ולא היה לו זמן ללמוד באוניברסיטה.
מה שמרגיז במיוחד בכל שבוע בערך, אמא שלי מבקשת את עזרתי בבחירת שמלה או חולצה חדשה בזמן שאני שוקלת אם לקנות ויטמינים או פרי בשוק. היא לא מפסיקה להטיף לנו על עצמאות כלכלית, ואפילו מאמינה שעלינו לתמוך בה ובאבא, כי הם רוצים לטייל בעולם.
היחס הזה הן של הורי והן של הורי יונתן צורם לי מאוד. יש להם כל מה שאפשר, ועדיין הם מסרבים לעזור לנו. אני לא מצפה שיוותרו על חיים טובים בשבילנו, אבל אם יש אפשרות לעזור למה לא? אני פשוט לא מבינה איך אפשר להתנהל כך עם הילדים שלך. אני, לפחות, מבטיחה לעצמי שאעניק לילדיי הכל גם את מה שמעבר לזה.
חברים שלנו תמיד אומרים שבסופו של דבר נירש את כל הנכסים. אבל כמה שפחותך לומר כל כך נעלבתי, שאני כבר לא רוצה כלום מהם. שייקחו איתם גם את הדירות האלה לעולם הבא.
