אחי לא מוכן להכניס את אמא לבית אבות, אבל גם לא מסכים לקחת אותה אליו אין לו שם מקום!
בשלושת החודשים האחרונים אני רבה עם אחי על הטיפול באמא. מאז השבץ היא כבר לא מתפקדת כמו פעם. היא שוכחת כל הזמן, חייבת שיהיה מישהו איתה. היא זקוקה להשגחה צמודה. הכל נפל עליי. זה מרגיש כאילו אני מטפלת בילדה קטנה. יש לי גם עבודה, בית, ילדים. איך אני אמורה להספיק הכל? הצעתי להכניס אותה לבית אבות, אבל אחי התרגז והאשים אותי בחוסר רגישות. מצד שני, הוא לא מוכן לקחת אותה אליו הביתה הוא גר בדירת אשתו.
פעם היינו משפחה קרובה. משפחה ישראלית טיפוסית: הורים, אח ואחות בהפרש של שנה בלבד. ההורים שלנו הביאו אותנו לעולם בשלב מאוחר יחסית. היום אני בת 36, אחי בן 35, ואמא בת 72. עד מותו של אבא הכל היה בסדר.
ואז אחי נסע ללמוד באוניברסיטת באר שבע ונשאר שםהתחתן עם ליאת. ואני נותרתי בירושלים, בעיר בה גדלנו. גרתי בהתחלה אצל ההורים, ואחר כך, כשנישאתי לרועי, העדפנו לשכור דירה, בתקווה שיום אחד נקנה אחת משלנו ונגדל בה ילדים. זו הייתה התוכנית.
לפני שנתיים אבא נפטר, ואמא נהייתה עצובה, שקועה בזכרונות. היא פשוט הזדקנה בין רגע. המצב הבריאותי שלה הידרדר, ולפני חצי שנה עברה שבץ. לא חשבנו שתשרוד. בהתחלה דיברה לא ברור, והיה לה קושי בתנועה. אחר-כך חלה קלה, אבל הנפש שלה נפגעה.
הרופאים אמרו בפירושהמצב בלתי הפיך. אני זו שנאלצה לטפל בה. רועי ואני עברנו לגור אצל אמא. שיניתי מקום עבודה, ומאז עבדתי מהבית כדי להיות בסביבה. אי אפשר להשאיר אותה לבד לרגע. גם כשהשתפר המצב הגופני, לא היה קל יותר.
היא ממלמלת לעצמה, מתבלבלת, בורחת מהבית, ואנחנו רודפים אחריה, לא מצליחים להחזיר אותה. היא בוכה, אומרת שאבא מחכה לה איפשהו. זה לא פשוט. אני בקושי מתפקדת, השינה שלי מתערערת, כל הזמן יש חשש שהיא תחשוש שוב. בקושי מצליחה לעבוד, אי אפשר להתרכז בכלום. רועי הציע שנשלח אותה לבית אבות.
זה יקר מאוד. מעל 12,000 ש”ח לחודש, אבל המצב הפיננסי שלנו מאפשר להתמודד עם זה. רועי אמר: “יש לך אח, שיתחלק בהוצאות. זה הוגן.”
היה לי קשה להחליט, אבל הבנתי שאין ברירה. אין לי כוחות להמשיך כך. במקום כזה תהיה לה השגחה רפואית סביב השעון. בדקתי כמה בתי אבות בירושלים. המחיר גבוה, אבל חשוב לי שיהיה לה טוב.
התקשרתי לאחי וסיפרתי לו הכל. קיוויתי שהוא יגלה הבנה. במקום זה, הוא התפרץ.
“השתגעת? איך אפשר לשלוח את אמא לבית אבות? היא תהיה בין זרים! איך את יודעת שיטפלו בה כמו שצריך? את חסרת לב!” הוא צעק. “אולי את פשוט רוצה להיפטר ממנה?”
ניסיתי להסביר את המצב, אבל הוא לא הקשיב. המשכתי לטפל באמא, עד שהתחלתי להרגיש שנשברתי באמת. דיברתי איתו שוב, אבל הוא התבצר בעמדתו.
“אף פעם לא הייתי עושה זה לאמא שלי. היא גידלה אותנו, לימדה אותנו הכל. שנינו גרנו בבית, היא לא התלוננה גם כשהיה לה קשה.”
“אבל למה רק אני מטפלת? אם ההצעה שלי לא נראית לך, קח אותה אליך. תטפל בה יחד עם אשתך.”
“את יודעת שאני גר עם ליאת, איך אוכל לבקש ממנה שתטפל בחמותה?”
“אז רועי יכול לטפל, אבל ליאת לא?” שאלתי בכעס.
“את ורועי גרים איתה, לכן אתם אחראים.”
הסברתי שאני יכולה לעזוב את הבית בכל רגע, ושאז הוא וליאת יוכלו לעבור לגור עם אמא. הוא התפתל, אמר שיש לו עבודה תובענית, שהוא לא יכול להתפנות. טען שאני רוצה לברוח מהאחריות.
כל יום מרגיש כמו סיוט. מצד אחד אני יודעת שהפיתרון הנכון הוא להעביר אותה לבית אבות, זה יקל על כולנו. מצד שני, קשה לי המחשבה שאני “בוגדת” באמא שלי. רועי תומך בי, אומר ששם ידאגו לה היטב. גם לנו מגיע לחיות.
החלטתי שאם אחי לא יבוא בשבוע הקרובאני עושה מה שנכון לכולנו. אמא תעבור לבית אבות, שם תקבל את הטיפול שהיא צריכה. כי כולם נותנים עצות, אבל רק מי שמטפל באמת יודע כמה זה קשה. למדתי שחלוקת הנטל והיכולת לומר “די” חשובים לא פחות מהכרת תודה. לא תמיד להיות גיבורה זה להחזיק הכל לבדלפעמים גיבורה היא זו שמעזה לבקש עזרה, ומבינה שגם לה מותר לדאוג לעצמה.
