לא ציפיתי מבעלי
הדס, צריך לעשות משהו… אמרה רונית באנחה לשפופרת הטלפון.
מה קרה? ענתה שירה, אחותה הצעירה, קצת בדאגה.
הצלצול מרונית כבר הכניס אותה ללחץ.
בדרך כלל הן היו מתכתבות בוואטסאפ קצרות, אבל עכשיו רונית התעקשה לשיחה טלפונית.
אמא כבר לא מסוגלת לגור לבד.
אם היית מדברת איתה יותר, היית יודעת, העירו רונית בעוקצנות.
טוב, די! תחסכי לי. תגידי ישר מה יש. מה אני לא יודעת?
רונית שוב נאנחה זה היה בדיוק האופי של הקטנה, שתמיד הדגישה עד כמה היא עצמאית, וכל הערה הפכה מיד למלחמה.
אני מזכירה לך שאמא כבר בת שבעים ושלוש. הלחץ דם שלה כל הזמן משתגע, יש לה חולשה מתמדת.
בקושי היא מבשלת לעצמה, שומרת על קצת סדר בבית במאמץ, פרטה רונית בסבלנות. לא לדבר על זה שלפעמים אפילו למכולת היא לא מצליחה לרדת.
מזל שיש את השכנה, שולה זילברמן, שמביאה לה משהו.
את רוצה לומר שאמא רעבה? שירה הזדעקה.
לא, מה פתאום! אני באה פעם בשבועיים, מביאה לה כל מה שצריך. זה לא העניין, פשוט אמא כבר לא יכולה בלעדינו.
ומה אם תיפול, חס ושלום, תשבור משהו? בגיל שלה זה מסובך.
האחיות שתקו לרגע.
חיה שטיינברג, גם כשהייתה צעירה, הייתה מלאה למדי, ובשנים האחרונות עלתה עוד יותר במשקל.
על אף הבעיות הבריאותיות, היא תמיד אהבה לאכול, וכשהבנות רמזו על דיאטה הייתה נעלבת נורא.
והיא גם מאוד בודדה, כמעט בוכה כשאני עוזבת.
מתלוננת שכולם עזבו אותה… המשיכה רונית. אי אפשר כבר לסבול את זה.
אז מה את מציעה בעצם?
רונית התמהמהה השיחות עם שירה נהיו קשות יותר כל שנה.
אני חושבת שכדאי שתעברי לגור איתה.
חח, באמת… ולמה את לא יכולה לעבור?
אה, שננחש! יש לך את אילן, בעלך המקסים, ואת הבן המאומץ, יותם, רק בן עשרים וחמש, שתלויה בו עדיין, נכון?
שירה, מה את רוצה?
פשוט, את תמיד מחליטה בשביל כולם! אני לא מעניינת אותך בכלל! שירה כבר צעקה.
רונית התעצבנה גם היא:
ומה עם כשהאמא התרוצצה בין אבא החולה וביניכן, שנתנה הכל בשבילך ולמענך?! כשנסעה מהיישוב אל העיר כל יום, לקחה אותך ואת מאיה, שהייתן יכולות ללמוד ולעבוד… הכול היה בסדר אז??
שירה השתתקה לרגע. אחותה צדקה. כך היה כשנישואיה הקצרים עם אבא של מאיה נגמרו, וחמותה גברת טובה, יש לומר אפשרה לה ולה ולבתה נשאר בדירה עד שמאיה תהיה בוגרת.
אבל חמותה לשעבר לא התערבה, אבא של מאיה שילם מזונות קטנים בלבד, ושירה נאלצה לעבוד קשה לפרנס את שתיהן.
העזרה מההורים אז הייתה ממש קריטית, ואמא באמת נתנה את כולה, אבל האם ינופפו לה בזה כל החיים?
כמה שנים לאחר מכן, חמותה לשעבר ביקשה שתעזוב את הדירה. מאיה כבר למדה במכללה בתל אביב, נפגשה עם חבר, ושירה החליטה לנצל את ההזדמנות, עברה לגור במרכז ועבדה בעבודות מזדמנות כי אחרי גיל ארבעים לא קל למצוא משרה טובה.
אבל היא דווקא הסתדרה, ממש לא תכננה לחזור לפריפריה.
מה את מבינה, איך זה לגדל ילדה לבד? עקצה את רונית, בידיעה ברורה שזה מציק. תנסי את החיים שלי, אז תטיפי לי!
עכשיו רונית שתקה ארוכות.
בהתחלה חייה של רונית דווקא היו מסודרים. אחרי הלימודים נשארה בירושלים, עבדה כרואת חשבון וקיוותה להתחתן “כמו שצריך”.
אבל לא היה קל או שקל למצוא רק שתיין, או מישהו תלותי מדי, או איזה נצלן…
רק בגיל שלושים ותשע פגשה את אילן מבוגר ממנה בשלוש שנים, אלמן עם בן בן עשר.
עבד כחשמלאי במועצה המקומית והתעסק בכל תיקן לאנשים כל תקלה.
בניגוד לאחרים, לא שתה, היה שתקן, אפילו קפדן לפעמים עד כדי אובססיה.
אבל רונית התאהבה בו נואשות. כל ארבע־עשרה השנים שחיו יחד ניסתה כל הזמן לרצות אותו.
לאט לאט גם זכתה באהבת הבן יותם, שנעשה לה כמו בן ממש.
הייתה רוצה ילד משלה לא הסתייע, אז אילן ויותם נהיו משפחתה היחידה.
ולא רצתה בשום אופן לאבד את השגרה הזו.
ניסיתי להציע לאמא לעבור אלינו, אמרה רונית בקול צרוד מזיכרונות, היא מסרבת בתוקף.
מה? ואילן שלך, מר מושלם, זה לא מפריע לו שאמא שלך תבוא לדירה שלנו? לעגה שירה. או שלא טרחת לשאול אותו בכלל? ידעת מראש שאמא תסרב?
שירה! די! בואי נהיה רציניות. זה לא זמן לבדיחות.
כבר די דיברנו, מלמלה שירה וניתקה.
באמת, דיברו מספיק.
רונית לחצה את המכשיר בידה ובהתה בנקודה אחת. זה היה יכול להיות פתרון מעולה ששירה תעבור ליישוב.
היא תבוא, תעזור בכסף, תביא מה שצריך. אפשר גם למצוא לשירה עבודה מרחוק.
באופן מפתיע, האינטרנט בפריפריה לא רע בכלל.
אבל שירה לא התאמצה במיוחד להקל על חייה של רונית. כמו שהייתה מפונקת בילדות, כך נשארה אי אפשר לדרוש ממנה, ובטח שלא להכריח.
למחרת נשלחה הודעה קצרה: “דיברתי עם אמא. היא אומרת שטוב לה, לא צריכה אף אחד. תפסיקי להלחיץ.”
רונית כבר לא ענתה.
מה יש להסביר? שירה מדברת עם אמא אולי פעם בחודש, שולחת כמה הודעות. אמא לא מתלוננת לה רק שמחה ששירה לא שוכחת, לא רוצה להכביד עליה. אם תיעלב אולי תנתק לגמרי…
רונית, לעומתה, סופגת את כל התלונות לפחות פעם בשבוע, ולילות שלמים לא ישנה.
אפילו אילן, שלרוב לא שם לב למצבי הרוח שלה, כבר שאל אם קרה משהו.
היא לא סיפרה לבעלה למה לטרוח להעמיס עליו צרות? אבל מה הפתרון?
מטפלת? זה יעלה הון תועפות.
טוב, די! אילן הניח את כוס התה בשולחן ברעש. שלושה חודשים את לא רגועה. תגידי, מה קורה?
רונית פרצה בבכי, התעשתה מהר (גברים לא אוהבים דמעות) וסיפרה בקיצור.
למה לא סיפרת קודם על חיה? הביט אילן בה בעיון.
לא רציתי להכביד… ענתה במבוכה, מבטה לנמוך.
נדמה היה שטעתה כששיתפה. מה הוא צריך את הבעיות האלה?
הבנתי, קם אילן. תודה על הארוחה. אני הולך לישון.
אפילו חדשות לא ראה כמו כל לילה. מה יהיה עכשיו?
רונית התהפכה במיטתה שעות ולא הצליחה להירדם, בבוקר איחרה לקום.
לא הייתה עבודה בשבת, אבל לאילן תמיד הכינה ארוחת בוקר בדיוק בזמן. עכשיו גם בזה פישלה!
אבל בעלה ישב במטבח, שותה תה, קורא משהו בטלפון.
התעוררת? פנה אליה. הפנים רצינות, אבל הקול רגוע.
כן, אילן! אני כבר מכינה! נלחצה רונית.
שבי, אנחנו צריכים לדבר.
רונית התיישבה בזהירות על השרפרף.
חשבתי על זה. צריך לעזור לאמא שלך. לא משאירים מבוגרים לבד.
אמא שלי, לצערי, נפטרה מוקדם… החלטתי נעבור אליה.
כבר בדקתי, אוכל לעבוד אצל חקלאי מקומי, וגם לך נמציא משהו.
היא כמעט התעלפה.
אילן… באמת?
לגמרי. שכחת שחיה קיבלה יותם בחגים, לא חסכה כלום, וכשלא הייתי, היא תמיד עזרה ועשתה לכולם?
זיכרון יש לי טוב, רונית. ולמען האמת, תמיד חלמתי קצת לחיות במושב.
אם אמא שלך תסכים, כמובן.
רונית הביטה בו בהלם. כזה אילן לא דמיינה אפילו.
ומה עם יותם? שאלה פתאום.
מה עם יותם? הופתע אילן. בחור בריא, עם תואר, עבודה, אפילו ישמח לדירה לעצמו.
אילני! חיבקה אותו בהתרגשות, שוכחת שהוא לא מחבב חיבוקים.
הוא לא התרחק, רק ליטף בעדינות את גבה: יהיה בסדר. הכול יהיה טוב.
היא קיוותה מאוד שזה נכון.
