הבן שלי חיפש שנים אישה מתאימה לנישואין ואף פעם לא הטלתי ספק בהחלטותיו; כשהגיע לגיל 30 סוף סוף מצא את אגתה שהפכה לבת זוג אידיאלית עבורו כמעט כל יום שמעתי כמה היא עדינה ויפה, ולראות אותו מאוהב מילא אותי אושר. גם אני חיבבתי את אגתה, והבן שלי סיפר בהתלהבות לכולם על יתרונותיה – היא נראתה לו פשוט מושלמת ולכן לא היסס להתחתן איתה במהירות. כאמא אוהבת, כמובן תמכתי בבחירתו תכנון החתונה היה אתגר, אך חבריי עזרו מאוד ומשפחתה של אגתה הייתה מקסימה – הכל התחיל נפלא, אבל בהמשך היחסים בין בני הזוג החלו להדרדר. הבנתי שזה רק תחילת הנישואין ושהם יצליחו להתגבר, אך המשכתי לדאוג, כי רציתי שהנישואין שלהם יהיו מוצלחים ומאושרים אותו ערב לא אשכח: מאוחר בלילה בני הגיע אלי עם חפציו, סיפר שאשתו סילקה אותו מהבית ואין לו היכן לישון. הוא נשאר אצלי מספר ימים, ואגתה כלל לא ניסתה לדבר איתו. זה חזר על עצמו שוב ושוב כאשר גיליתי שכלתי בהריון, ניסיתי לפתוח איתם שיחה ולתת עצות שישפרו את היחסים. התוצאה הייתה הפוכה – המריבות גברו, ובני נשאר אצלנו לעיתים תכופות יותר. הוא כבר לא נראה מאושר, ובעיניו הייתה אכזבה גדולה התקשיתי לראות את בני בסבל, וייעצתי לו לשקול אם נכון להמשיך בנישואין כאלה. אמרתי לו שיש סיכוי להיות אבא נפלא גם אם יחיה בנפרד. בסופו של דבר הוא אכן פתח בהליך גירושין לאחר זמן מה, אגתה פנתה אלי בבקשה שאשכנע אותו לבטל את הגירושין; היא לא רצתה לפרק את המשפחה. לא אחת יעצתי לה לשמור על ביתה. התוצאה הייתה שהפכה אותי לאויבת וחשפה כלפי הציבור את מעורבותי היום אני מתלבטת אם עשיתי נכון שלחצתי על בני להתגרש. אשתו לא מחבבת אותי וגם הוא הולך ומתרחק ממני. אולי הם עדיין אוהבים? החיים לחוד לא קלים, אבל גם החיים יחד לא היו מאושרים

יומן אישי, יום רביעי בערב

בני חיפש זמן רב אישה שתתאים לו להיות רעיה, אבל לא הטלתי ספק בהחלטותיו. כשהגיע לגיל 30, סוף סוף מצא את נועה, שהייתה עבורו כמעט מושלמת.

כמעט כל יום שמעתי ממנו עד כמה היא נעימה ויפה. היה ברור שהוא באמת מאוהב בה. גם אני חיבבתי אותה מאוד. בני סיפר לי ולחבריו בהתלהבות על התכונות הטובות שלה היא בוודאי נראתה לו כאישה האידיאלית בשבילו, ולכן לא חיכה זמן רב לפני שהתחתן איתה. כאם שאוהבת אותו, כמובן תמכתי בהחלטתו.

להכין חתונה בישראל זו משימה לא פשוטה, אבל החברות שלי היו לעזר רב, ועשינו זאת יחד. משפחתה של נועה קיבלה אותנו באהבה, והרגשנו חיבור מהרגע הראשון. בהתחלה הכל היה מושלם, אבל אט אט, הדברים התחילו להשתנות. הנישואים שלהם התחילו להיקלע לריבים ולעיתים קרובות היו חיכוכים. ידעתי שמדובר בשנה הראשונה בלבד, שתמיד קשה, וקיוויתי שיתגברו על הכל, אבל לא יכולתי שלא לדאוג רק רציתי שיזכו לנישואים מאושרים.

אותו ערב היה קשה לי במיוחד. בשעה מאוחרת, בני הופיע אצלי עם תיק, ואמר שאין לו איפה לישון נועה סילקה אותו מהבית. הוא נשאר אצלי כמה ימים, ונועה בכלל לא באה לנסות לדבר. זה התחיל לקרות שוב ושוב.

כשנועה סיפרה לי שהיא בהריון, רציתי לדבר איתם ולעזור להם למצוא את הדרך הנכונה. רציתי לתת כמה עצות שימנעו אי-הבנות בעתיד. בפועל, עשיתי טעות. הריבים החמירו, בני התחיל להגיע אלי ליותר לילות, והיה ברור שכואב לו. הוא כבר לא היה הבחור השמח שזכרתי; אפשר היה לראות את האכזבה בעיניו.

לא יכולתי לשאת את זה יותר. בסוף יעצתי לו לחשוב אם משתלם בכלל להישאר בנישואים האלה. אמרתי שיכול להיות אבא נהדר, גם אם יחיה בנפרד. זה באמת מה שקרה לא הרבה אחרי, הוא הגיש בקשה לגירושין בבית המשפט.

לא הרבה אחר כך, נועה באה אלי וביקשה ממני להתערב. היא התחננה שאשכנע אותו לחזור בו מהגירושים, כי לא רצתה לפרק את המשפחה. אמרתי לה שכדאי שתשקיע בטיפוח הזוגיות, ושהיא צריכה לקחת אחריות. אבל זה רק גרם לה להרגיש שאני מתערבת מדי, והיא כעסה עוד יותר.

אני לא יודעת אם היה נכון להפעיל עליו לחץ להתגרש. נועה כבר לא רוצה לראות אותי, וגם בני מתרחק ממני. אולי הם עדיין אוהבים זה את זו? לחיות לבד זה קשה, אבל גם לחיות יחד לא קל. מתחבטת בשאלה הזאת כל לילה.