“אני נוסע לחופשה, אני לא בייביסיטר של אף אחד!” חמותי הפתיעה אותי, ואני לא נשארתי חייב.
כל משפחה סוחבת על גבה משקעים וסודות קטנים. יש בתים שמרירים סביב כספים, אחרים נכנעים להרגלי שתייה או בגידות, ויש משפחות שפשוט לא מוצאות שפה משותפת. אצלנו לולא חמותי, הכול היה מושלם. הרבה זמן ניסיתי להתקרב אליה, אבל זה אף פעם לא הצליח.
אני יודע עד כמה הקשר בין הורים לילדיהם הדוק, אבל בן 37 שנדבק לאמא זה כבר יותר מדי! אשתי ואמא שלה כל הזמן לוחשות או מחליפות מבטים מאחורי הגב שלי. הלב שלי אומר שחמותי לא ממש מחבבת את הבן שלנו, הנכד היחיד שלה.
הסיפור התרחש ממש לאחרונה. בקיץ, הבן שלנו תמיד אצל ההורים שלי בבית הנופש שבכנרת. חמותי לעומת זאת, אף פעם לא רוצה לקחת אותו אליה אפילו לשבוע קצר.
השנה, בגלל הקורונה, אימא שלי רופאה לא קיבלה חופש מהעבודה. אבא שלי בקושי מתפקד לבד מבחינה בריאותית. אני בעבודה, לא מצליח להוציא חופשה. כולם הניחו שחמותי תסכים לעזור. קבענו איתה חודש מראש.
שבוע לפני המועד שנקבע התקשרה ואמרה לי:
“קיבלתי מתנה חופשה בחו”ל, אז תסתדרו בעצמכם עם הילד.”
נשארתי בלי מילים. הידיים שלי פשוט נפלו מרוב יאוש, לא היה עוד פתרון. חמותי הלכה לנפוש, לא חשבה בכלל על הנכד שלה. כשחקרתי, גיליתי שהיא בכלל קנתה לעצמה את הטיול, למרות שידעה שהבן שלנו אמור להיות אצלה באותו הזמן.
לפני שיצאה, היא ביקשה מבעלי לעזור לה:
“תשקה לי את החממה ואת הגינה כל עוד אני לא בארץ.”
אבל בעלי עובד עד מאוחר. הניחו אוטומטית שאני אטפל בזה. אמרתי לה, בלי למצמץ:
“את השארת אותי תקועה ושיקרת. לא אעשה עבורך שום טובה. רצית לנוח? תיהני אם הגינה שלך תתייבש, זו לא בעיה שלי.”
כמובן שחמותי מאוד התעצבנה, אבל את החופשה היא לא ביטלה. עכשיו אני מתרוצץ בין טלפון לטלפון, מנסה למצוא קייטנה לילד בכל זאת צריך פתרון.
בסוף כל זה, הבנתי משהו על עצמי ועל גבולות. לפעמים צריך לשים רגליים על הקרקע, גם אם המשמעות היא לא לרצות את כולם. החיים קצרים מדי בשביל לאפשר לאחרים לדחוף עליך אחריות שהם לא מוכנים לקחת בעצמם.
