הילד התעורר מצליל אנחה של אמו.
ניגש אל המיטה שלה, עיניו מלאות דאגה:
אמא, כואב לך?
יאיר, תביא לי כוס מים, מתוק שלי…
מיד, אמא ומיהר למטבח.
תוך רגע חזר עם כוס מים מלאה.
הנה, אמא, לשתות!
פתאום דפיקה בדלת.
יאיר, תפתח. אולי זו סבתא רבקה.
הייתה זו השכנה, גברת רבקה, עם ספל חלב גדול בידה.
איך את מרגישה, רותי? שאלה, הניחה יד על מצחה. יש לך חום, מתוקה. הבאתי חלב חם עם קצת חמאה.
כבר שתיתי תרופה, תודה…
את צריכה בית חולים, רותי. וטיפול, ואוכל טוב. המקרר אצלך ריק.
גברת רבקה, כל הכסף שלי הלך על תרופות… בעיניה הבורקות של החולה נקוו דמעות. שום דבר לא עוזר.
תשמעי לי, עדיף להתאשפז.
ומה יהיה עם יאיר? מי ישמור עליו?
ואם יקרה לך משהו? עוד לא מלאו לך שלושים, רותי, אין לך בעל, ואין כסף. עיסתה בעדינות את שיערה. לא לבכות, ילדה.
ומה את מציעה?
אני מתקשרת למד”א. חייבים רופא אמרה ושלפה את הטלפון.
לאחר כמה דקות חזרה.
אמרו שיגיע רופא במהלך היום. אם יבוא תשלחי את יאיר אלי.
רבקה יצאה לפתח, הילד בעקבותיה.
סבתא רבקה, אמא לא תמות, נכון?
אני לא יודעת… צריך לבקש מהשם שיציל אותה, אבל אמא שלך לא מאמינה כל כך.
והשם באמת עוזר? ניצוץ תקווה נדלק בעיניו.
תלך לבית הכנסת, תדליק נר ותתפלל. הוא ישמע. אני זזה.
***
הילד חזר לאמא, ראשו מלא מחשבות.
יאיר, אולי אתה רעב… אין כלום בבית. תביא שני כוסות.
מילאה כוסות בחלב.
תשתה!
שתה, אבל הרעב רק גדל. רותי ראתה על עיניו, התיישבה לאיטה ולחשה:
הנה חמישים שקלים. לך תקנה שני בורקסים, תאכל בדרך, אני כבר אכין משהו. קדימה.
לוותה אותו לדלת, אחר כך נסמכה על הקיר בדרכה למטבח. במקרר שימורי טונה זולים, מעט מרגרינה. על החלון תפוחי אדמה ושום.
אולי אכין מרק…
העולם הסתחרר, חיוורון אחז בה, נאנחה והתיישבה מותשת.
“מה איתי? חצי חופשה עברה, הכסף נגמר. איך אשלח את יאיר לכיתה א’, אין לי משפחה, אף אחד לא עוזר, והמחלה הזאת… הייתי צריכה ללכת ישר לרופא. אם אאושפז מי ישמור עליו?”
בקושי התרוממה, התחילה לקלף את התפודים.
***
הרעב לא עזב את יאיר, אבל בליבו הדאגה גברה: “אתמול אמא לא קמה מהמיטה… אם תמות באמת? גברת רבקה אמרה לבקש מהשם עזרה.”
נעצר, ואז בלי לחשוב פנה לבית הכנסת.
***
חצי שנה חזר מהמלחמה, חזר חי בנס. שוב הולך, אמנם נשען על מקל. צלקות על הגוף כבר לא מרשימות אותו, ובפנים? מי תאהב כזה… ככה הלך עמית לבית הכנסת, עיניו שקועות.
“לפחות אצליח להדליק נרות לזכר החבר’ה בדיוק היום מלא שנה לנפילתם, ואני… חזרתי בחיים”.
הוא עמד מול פתח בית הכנסת. חילק למקבצי”ם כמה שטרות של מאה שקל וביקש בקול עצוב:
תתפללו על נשמות החברים שלי, דניאל ואלון.
נכנס, קנה נרות. הדליק, לחש את התפילה שלמד מהרב:
יזכור אלוקים נשמות
צלמים מזכיר לו את העיניים שלהם. רק עמד שם, שקט.
אז היה שם גם הילד, קטן ורזה, לא יודע מה לעשות עם נרו. סבתא מבוגרת ניגשה אליו:
רוצה שאעזור?
הדליקה לנוורו, הראתה איך להתפלל.
תספר לקדוש ברוך הוא למה באת.
הילד הביט בארון הקודש הרבה זמן ואז אמר:
עזור לי, אבא שבשמיים. אמא שלי חולה, רק היא נשארה לי. תעשה שהיא תבריא, אין לה כסף לתרופות, ואני עוד מעט עולה לכיתה א’ ואין לי אפילו תיק…
עמית, צופה מהצד, הבין פתאום הצרות שלו מתגמדות.
רצה לצעוק לעולם:
“יש מישהו שיכול לעזור לילד המסכן הזה? לקנות לו תיק, לאמא תרופה?”
בוא איתי, ילד ניגש אליו עמית.
לאן? הביט בו יאיר בעיניים חששניות, רואה את הפנים הצלקתיות והמקל.
נברר מה אמא שלך צריכה, ונלך לקנות לה תרופות.
באמת?
השם שמע את הבקשה שלך, והוא שלח אותי.
באמת? נשאו עיניו לארון הקודש.
קדימה! איך קוראים לך?
יאיר.
מי אני? תקרא לי דוד עמית.
***
בבית חיכו שכנה ואמא:
רבקה, הרופאה רושמת המון, התרופות יקרות. לי נשאר רק חמש מאות.
הילד נכנס, יישר מבט.
אמא, איזה תרופות? אני ודוד עמית נקנה.
רותי נדהמה:
מי זה?
הכל בסדר, חייך הגבר, תני לנו את המרשמים.
אבל אין לי כסף.
אנחנו נמצא, אמר וליטף את כתף הילד.
אמא, קדימה!
רותי נתנה אותם. היא הרגישה שאפשר לסמוך עליו.
רותי, את לא מכירה אותו… לקחה רבקה את ידה, כשהשניים יצאו.
יש בו משהו טוב, רבקה.
***
רותי חיכתה, מדמיינת את בנה ברחוב עם זר. היא שכחה שהיא חולה.
עוד רגע הדלת נפתחת; הילד פורץ, מתלהב:
אמא, הבאנו תרופות וגם ממתקים!
בעברו עמד עמית, מחייך, פתאום פניו לא נראו כה מפחידים.
תודה… רכנה קלות. תיכנס, שב.
עמית התיישב, מהסס, הניח את המקל.
אשמור לך אותו כאן, הניחה את המקל לצידו. סליחה, אין לי הרבה להגיש…
אמא, קנינו הכל! הילד שלף לחמניות, ביסקוויטים וטיונים איכותיים.
רותי חייכה, התרגשה מקצת הפינוקים.
מיהרה להכין תה. כאילו הבריאה.
עמית הביט בה, דאג:
אולי תשבי לנוח, רואים שאת חלשה…
אני בסדר… תן לי רק רגע לשתות את התרופה. תודה לכם.
***
ישבו שלושתם סביב השולחן, שתו תה, שוחחו. נדמה שפתאום נהיה להם נעים ובטוח.
לבסוף עמד עמית:
תודה, הגיע הזמן ללכת. תשמרי על עצמך.
רותי ליוותה אותו, הודתה לו. הילד לא עזב:
דוד עמית, תבוא שוב?
בטח, ברגע שאמא תתרפא, נלך לקנות לך תיק לבית ספר.
***
עמית יצא, רותי מסדרה את הבית, מכינה את עצמה למנוחה.
נשכבה, ולראשונה מזה זמן רב, נרדמה עמוק.
***
חלפו שבועיים. המחלה כבר מאחוריה. רותי התחילה לעבוד. קיץ, עוד רגע צריך להכין את יאיר לבית הספר.
בוקר שבת. אחרי ארוחת בוקר:
יאיר, מתלבשים והולכים לחנות. נתחיל לראות מה צריך לבית הספר.
כבר קיבלת משכורת?
לא, אבל השאלתי אלף שקל. בדרך גם נקנה אוכל.
בדיוק אז צלצול בדלת.
מי?
רותי, זה עמית…
הספיקה רק לפתוח לו.
אמא, מי זה?
זה דוד עמית!
יש! הילד קפץ מאושר.
עמית נכנס, לבוש יפה, תספורת נכונה, רק המקל אותו מקל.
חיכיתי לך, דוד עמית!
גם אני לא שכחתי. בוקר טוב, רותי!
בוקר טוב, עמית!
ההתרגשות ניכרה על פניה.
אתם מוכנים? נלך?
רותי הססה.
צריך להתחיל לקנות ליאיר לבית הספר.
אבל, עמית…
הבטחתי ליאיר. מילה זו מילה.
***
כל השנים, רותי הסתכלה רק על הזול. לא היה לה מותרות, לא היה בן זוג, לא משפחה, רק יאיר.
בינתיים, ראתה את עמית קונה לילד כל מה שהוא צריך, מבלי לשאול למחיר, רק מתעניין לדעת מה דעתה.
חזרו הביתה עמוסים בתיקי קניות, אפילו מונית לקחו.
רותי, עיכב אותה עמית לפני שנכנסה למטבח. בואי נטייל כולנו, נלך לאכול איפשהו.
אמא, בואי! התחנן יאיר.
***
בלילה התקשתה רותי להירדם. עברה שוב בראש את היום.
העיניים של עמית רדפו אחריה, טובות, חמות.
המחשבות פילגו את הלב.
“קצת מבוגר, עם צלקות, צולע, זה לא מה שחלמתי…”
“מה זה משנה? הוא טוב לב, דואג, מסתכל עלי ככה… יאיר אוהב אותו…”
“יש עוד בחורים צעירים, חתיכים…”
“לא, מספיק לי אחד טוב, אני רוצה מישהו שאפשר לסמוך עליו.”
“האם באמת זה מה שרצית?”
“עכשיו כן. אני אוהבת אותו.”
***
שלושה חודשים אחרי, החופה נערכה בדיוק באותו בית כנסת שבו נפגשו.
עמית עמד לצידה של רותי מול ארון הקודש. את המקל כבר השאיר בבית. יאיר הביט באותו ארון, לוחש:
תודה, אבא שבשמיים.
