ארון מבולגן, ערימות בגדים לא מגוהצים, מרק חמוץ במקרר – כל אלה הם הבית שלנו. ניסיתי לשאול את אשתי בעדינות על הדברים, ובמקום תשובות קיבלתי גם האשמות. נשביתי בקסמיה של מאיה ממבט ראשון – היה בלתי אפשרי לעמוד ביופיה ובחן שלה. חשבתי שאני בר מזל לחלוק את חיי עם בת זוג אינטליגנטית, מושכת ונקייה, ולא היססתי להציע לה נישואין. החלטנו לעבור לגור יחד, ומאיה הבהירה שלא אוהבת לעשות עבודות בית. היא העדיפה להתמקד בקריירה ולהתחלק שווה בשווה במטלות. הסכמתי לכך, נראה לי סידור הוגן, אבל לא ידעתי מה מחכה לנו. בהתחלה חילקנו בינינו את המשימות בבית, ומאיה הבטיחה שתסתדר עם הכל – עבודה ובית יחד. סמכתי עליה ולא התעקשתי. חצי שנה חלפה, ושמתי לב שהעסק לא עובד כמו שציפינו. הקריירה של מאיה לא התרוממה, היא עבדה במשרה חלקית בחברה לא מוכרת, עם שכר לא קבוע ולו”ז בלתי צפוי, והכסף הלך לרוב על ההנאות שלה. אני עבדתי בלי הפסקה מהבוקר עד הלילה, אבל למאיה היה נוח לזכור את חלוקת התפקידים ולעצום עיניים כשזה נגע לחובות שלה בבית. בהתחלה השקיעה מאוד במטלות, אבל עם הזמן פחת ההתלהבות. הבית הלך ונהיה מבולגן, בגדים לא מגוהצים בכל מקום. להפתעתי, היא האשימה אותי – וטענה שאני צריך לעזור יותר. זה כאב לי מאוד – היה קשה מנשוא לשלב עבודה תובענית עם ניהול כל הבית. הרי סיכמנו מראש על חלוקה הוגנת של מטלות. קיוויתי שהמצב ישתפר אחרי הלידה, כשהנחתי שמאיה תטפל בילד ובבית בחופשת הלידה. לצערי נהיה רק גרוע יותר. לפעמים אני חושב על חיים בלי אשתי. מלבד כל הבעיות, הריבים מתנהלים אצלנו על בסיס קבוע. למרות שאני משתדל להבין את מאיה ולשים את עצמי במקום שלה, אני מרגיש שצרכיי נדחקים הצידה. אני עובד בעבודה ובבית, juggling הכול, וגם אי אפשר לקחת ממני את המטלות. כל מה שאני רוצה זה קצת מנוחה. אני תוהה מה מאיה עושה כל היום בחופשת הלידה– מה מונע ממנה לבשל ארוחת ערב או לסדר את החדר. התינוקת שלנו בת חודשיים בלבד וישנה רוב היום; במצב כזה הייתי מצפה להספיק גם קצת עבודות בית. אני לא יודע איך נסתדר אם יהיה לנו עוד ילד. אני בעד שוויון ותמיכה הדדית, אבל נדמה שמאיה מתקשה להבין את זה. אני לא רוצה לפרק את המשפחה – אני מאוד אוהב את הבת שלנו – אבל אני מרגיש שנגמרת לי הסבלנות. אני באמת לא יודע איך להמשיך הלאה. מה אתם חושבים – את מי הייתם תומכים בסיפור הזה?

ארון מבולגן, ערימות בגדים לא מגוהצים, מרק חמוץ ששכחת במקרר ככה נראית הדירה שלנו. ניסיתי לגשת לנושא הזה בעדינות עם אשתי, לשאול בעדינות, אבל איכשהו יצא שגם האשימו אותי.

התאהבתי בשירה מהרגע הראשון שפגשתי אותה. היה קשה לעמוד בפני היופי והקסם שלה. הרגשתי בר מזל שזכיתי לבת זוג כל כך חכמה, מושכת ומסודרת, ולכן לא היססתי להציע לה נישואין.

החלטנו לעבור לגור ביחד. שירה אמרה לי ישר על ההתחלה שהיא פחות בקטע של עבודות בית, שהיא רוצה להתמקד בקריירה שלה, ולעשות חלוקה שוויונית של כל המטלות. מבחינתי זה נשמע הוגן והגיוני להסכים לזה, אבל לא ידעתי מה צופן לנו העתיד.

חילקנו את המטלות בינינו, ושירה הבטיחה לי שהיא מסתדרת מצוין גם בבית וגם בעבודה. סמכתי עליה ולא התעקשתי על דעתי.

חצי שנה עברה והתחלתי לראות שהדברים לא מתנהלים כמו שדמיינתי. הקריירה של שירה לא התרוממה כמו שציפתה; היא עבדה במשרה חלקית בחברה לא מוכרת עם משכורת לא קבועה ולוח זמנים מתנדנד. כל הכסף שהרוויחה הלך בעיקר על דברים פרטיים שלה. בינתיים עבדתי ימים כלילות כדי לפרנס אותנו. למרות זאת שירה הקפידה לזכור את עניין החלוקה השוויונית, אבל נוח היה לה לשכוח את החלק שלה לא פעם.

בהתחלה השתדלה מאוד ועשתה מה שסוכם, אבל בהדרגה נמאס לה, וזה ניכר בדירה: ערימות בגדים בכל פינה, בלגן הולך ומתגבר. ולמרבה ההפתעה, היא עוד האשימה אותי וטענה שאני צריך לעזור לה יותר. זה פגע בי מאוד. היה לי קשה מאוד להחזיק קריירה ולדאוג לבד לבית, במיוחד שאמרנו מראש ששנינו אחראים באופן שווה.

קיוויתי שאחרי הלידה התנאים ישתפרו, הרי הנחתי שבזמן חופשת הלידה שירה תוכל להשקיע גם בתינוק וגם בבית. למרבה הצער, המצב אפילו החמיר. לפעמים אני חושב שהיה לי יותר טוב לגדל את הילד לבד. מעבר לבעיות הקיימות, רבנו כל הזמן וזה הפך לשגרה מעיקה.

אני משתדל להבין את שירה ושם את עצמי בנעליים שלה, אבל לא מצליח להיפטר מהתחושה שהצד שלי מוזנח לגמרי. העבודה שלי לא נגמרת בשום מסגרת גם במשרד וגם בבית ואני זה שגם מטפל לא פעם במטלות הבית. כל מה שאני רוצה זה טיפה מנוחה.

אני מנסה להבין מה שירה עושה במשך היום בחופשת הלידה, מונע ממנה להכין ארוחת ערב או לסדר את החדר. הבת שלנו בסך הכל בת חודשיים, רוב היום ישנה, ואני מאמין שבזמן הזה כן הייתי מצליח להסתדר בבית. לא מפסיק לחשוב איך נצליח להתמודד אם נביא עוד ילד. אני בעד שוויון ואחריות הדדית, אבל נראה ששירה מתקשה לקלוט את זה.

אני לא רוצה לפרק את המשפחה, אני אוהב מאוד את הבת שלנו, אבל אני מרגיש שאני כבר בקצה גבול הסבלנות. אני לא יודע איך ממשיכים ככה. מה שמובן לי היום זוגיות היא עבודה יומיומית, ולא מספיק להבטיח שוויון, צריך גם לקיים ולמצוא דרך לפרגן ולהבין את הצרכים אחד של השנייה, גם כשזה קשה.