לא רציתי, אבל בכל זאת עשיתי זאת וָסיליסה לא ידעה לעשן, אך הייתה משוכנעת שזה מרגיע לה את העצבים. היא עמדה בחצר ביתה וצפתה ברחוב השכונתי, והמחשבות שלה היו קודרות, מטרידות וסוערות. לאחרונה חייה התמלאו בדאגות לא פשוטות. וָסיליסה גרה לבד בבית סבתה שנפטרה, הוריה במושב כשלושים דקות מכאן. היא רצתה להיות עצמאית, לגור לבד – בכל זאת בת 23. עובדת בדואר המקומית. וָסיליסה לא הצליחה לסיים את הסיגריה, כיבתה וזרקה: – לא אוהבת לעשן, כמו שוֵרָה מעשנת אחת אחרי השנייה, היא זו שהמליצה לי, אמרה שזה מרגיע, אבל בקושי… – חשבה לעצמה. באותו רגע עבר ליד ביתה במכונית השוטר החדש בשכונה, אנטון, שעבר אלינו ממועצה סמוכה. וָסיליסה כבר שמעה עליו מפי החברות בדואר. לאחר שהיא שלחה מבט במכונית, נכנסה הביתה, החל להחשיך, ויש לה היום משימה חשובה ומסוכנת… יום קודם בדואר לא היה עומס חריג, אבל מדי פעם נכנסו תושבים מהמושב. – מחר יהיה פה בלגן, – אמרה אנה פדרובנה, – היום לפני החלוקת קצבאות. אנה פדרובנה עובדת בדואר עוד מצעירותה, התושבים כבר לא זוכרים אחרת, והיא תמיד מספרת: – כבר שלושים שנה אני כאן בדואר, כולם מכירים אותי, אין לי מושג איפה הייתי עובדת אחרת. – נכון, דודה אנה, – צחקה ורוניקה הצעירה, – אמא שלי אומרת בלעדייך הדואר לא היה פועל. עלייך הכול כאן מחזיק. – טוב, לא הייתי אומרת עד כדי כך, מקום קדוש לא נשאר ריק, אפשר למצוא לי מחליפה, כבר בקרוב אצא לפנסיה… – שלום – אמרה מרינה, אישה גדולה בת 42 שנכנסה. – אוף, חם היום. באתי בשביל השכנה שלי – סבתא גלאפירה, ביקשה לעשות מנוי למגזין, אוהבת לקרוא. ומחר מוקדם אנחנו טסים לחופשה בים – עד טורקיה… אז היא ביקשה כי המנוי שלה נגמר, ואינה רוצה להישאר בלי מגזינים… חבל עליה, בקושי יוצאת החוצה, אז היא קוראת הרבה, אומרת שככה הזמן עובר יותר מהר. – וואו, מרינה, לא מפחיד לטוס רחוק, ועוד בטיסה, – שאלה אנה פדרובנה, – טורקיה זה טוב, תתחממו בשמש, – אמרה בטון כאילו היא עצמה חזרה משם. – מה פתאום, לא מפחדת. כבר ביום הראשון אעלה תמונות לרשת, קניתי בגד ים חדש, אז תראו! – הבטיחה מרינה ויצאה. – כמה כסף צריך בשביל חופשה כזו עם כל המשפחה? – גלגלה עיניים ורוניקה, – יש להם כסף, הבעל שלה – חקלאי מצליח, – אמרה אנה פדרובנה. רק וָסיליסה הייתה שקטה, ישבה ליד הקיר, הסתכלה במסך מחשב והקשיבה. חשבה… כעבור זמן קצר נכנס שוטר אנטון לדואר וניגש לשלום: – שלום, חיכיתי להודעה שצריכה להגיע אלי, לבדוק אצל ורוניקה – ופתאום ראה את וָסיליסה, והשתהה מולה. – לא ידעתי שיש כאן כאלה בחורות יפות שעובדות… רק מאוד עצובה. אנה פדרובנה הבחינה במבטו. – אהה, זו וָסיליסה. לא מזמן קברה את ארוסה. – ברור, – אמר אנטון, וורוניקה הודיעה שאין לו דואר. שלושה שבועות לפני כן נהרג ארוסה של וָסיליסה, דניס, נמצאה גופתו ברמלה, אומרים שהיה מהמר בסתר במועדון לא חוקי. היא לא ידעה על כך. המשטרה לא מצאה את הרוצחים, אבל מאוחר בלילה הגיעו אליה עשרים שניידים מהעיר. היא ראתה אותם יחד עם דניס בעבר. – ארוסך חייב לנו סכום רציני. – אבל הוא מת, – אמרה וָסיליסה בפחד. – חה, אבל חובות לא מתים. את צריכה לסגור את החוב, תצטרכי לשלם, – אמר לֵחַ, וציין סכום ענק: שלוש מאות אלף שקל. – אין לי סכום כזה! – זה כבר בעיה שלך, ויש אצלכם במושב אנשים עשירים, אז תחשבי. – אני בכלל לא יודעת מי אצלנו עשיר… – אל תשקרי, עובדת בדואר – את יודעת הכול על כולם, – פסק לֵחַ, – אנחנו צריכים את הכסף. עוד שבועיים נחזור, אם תלכי למשטרה – לא נשאיר אותך בחיים, שתדעי. הנה לך כלי פריצה. תפתחי כל מנעול, – אמר לֵחַ בגסות. כשהלכו נעלה וָסיליסה את הדלת במהירות. הדם דפק ברקות, בבית היה שקט, חושך בחוץ. בלילה, החליטה וָסיליסה לפרוץ לבית מרינה. המשפחה בנסיעה, והיא ידעה שאין שם כלב בחצר, רק שער נעול. זה לא בעיה, עברה מעל הגדר. היא לא ידעה איך תיכנס – אבל כמו שאמר לֵחַ, הצליחה לפתוח את המנעול עם כלי הפריצה. הלב שלה רץ, היא פועלת נגד החוק, כמו אותם פושעים שדחפו אותה למעשה. וָסיליסה חיפשה כסף, בחדר היה אור מהפנס שליד הגדר. – אלוהים, מה אני עושה, – חשבה לעצמה, – ברור שאני רוצה לחיות… מה עשית דניס, למה ככה? שוכב שם ואני צריכה להסתבך ולהיות פושעת. הבינה שצריכה ללכת למשטרה, אבל פוחדת – לֵחַ יכול למצוא אותה בכל מקום… מצאה רק חמש עשרה אלף שקל, בתיבה טבעת זהב של מרינה ויד, וראתה על השולחן גם מחשב נייד, הכניסה הכול לתיק. יצאה מהדואר והלכה ל”קפיטריה” בשקט יצאה מבית מרינה, עם תיק על הכתף, זמן מה הסתכלה סביב – לא היה אור באף חלון, רק פה ושם כלבים נבחו. אף אחד לא ראה אותה. רעדה, פחדה. בבית החביאה את התיק עמוק בארגז סבתא, מתחת לבגדים ישנים. לא ישנה כל הלילה, הלכה לעבודה עם כאב ראש. בצהריים יצאה בדואר והלכה למסעדה המקומית. – שלום, – הופיע מולה השוטר אנטון. היא קפצה, והוא חייך – אל תדאגי, אני גם בדרך למסעדה. – שלום… – ענתה בשקט, חושבת במתח – אולי הוא כבר יודע מה עשיתי? חיכיתם לי? – כן, בדיוק לך חיכיתי, – חייך השוטר. היא הביטה בעיניו המחייכות ונרגעה, הבינה שהוא מתלוצץ. מאז החלו להיפגש לצהריים, לפעמים ליוו אותה אחרי העבודה. בסוף גם נשאר אצלה בבית. הועברה השמועה במהירות בשכונה: – וָסיליסה תפסה את השוטר, נו, הצליחה… – עיצבנה את תמרה, – אנטון דווקא מוצא חן בעיני הבת שלי, טניה, אבל זו ישר קפצה… – יאללה, תראי איך הוא אוהב את וָסיליסה, מאוהב. באמת הייתה אהבה, הדדית, אך היו תושבים שפטו אותה. – רק לפני כמה זמן קברה את הארוס, כבר עם אחר. – מה, שתסבול כל החיים? – הגנו אחרים. וָסיליסה לא מצאה מנוחה, התקרב היום בו אמורים לחזור אליה מהעיר ולדרוש את הכסף. פחדה – ומה אם ימצאו את אנטון בבית? מאוד רצתה להודות לו על המעשים שלה, והשעות רצו. עם יומיים לסוף, לא החזיקה: – אנטון, אני חייבת לספר לך משהו, – התחילה, והוא צחק. – כן, אני יודע, גם אני מאוד אוהב אותך… – לא, לא לזה התכוונתי… אנטון הקשיב ברצינות, לא האמין שחברה שלו, עדינה ויפה, מסוגלת למשהו כזה. אך מיד הצדיקה – הפחידו אותה. – וואו, וָסיליסה. תצטרכי לתת על זה דין. איפה הדברים הגנובים? היית צריכה מיד לבוא אלי… היא הביאה לו את התיק. הוא דיבר איתה ארוכות, הבטיח. יומיים אחר כך, בלילה, דפקו בדלת שלה. וָסיליסה פתחה בפחד – שם עמדו לֵחַ עם חברו, דרשו את הכסף. – לא הצלחתי למצוא כסף, אבל אנסה… – אמרה בפחד. – תנו לי עוד זמן. לֵחַ אחז בה חזק, – רוצה עוד זמן? לא יקרה, תני עכשיו כסף או ש… – משך בחולצתה וקרע אותה. באותו רגע ראתה שחברו של לֵחַ נפל מאחוריו, ואז גם הוא. שניהם על הרצפה, אנטון כבר סוגר עליהם אזיקים, שוטר נוסף מרים את החבר. – הכול נגמר – אמר אנטון, – הם יקבלו את עונשם. תבואי מחר לתחנה, מבררים הכול. וָסיליסה נחקרה, סיפרה הכול. מרינה שבה מחופשה עם משפחתה, קיבלה הכול חזרה לפי רשימה. אנטון ביקש מהמפקח לא לחשוף את מעורבותה של וָסיליסה. איך ומה היה – הסתדר. איש לא תיאר שוָסיליסה, הבחורה השקטה, תעשה דבר כזה. כולם החליטו שזה לֵחַ וחברו – אגב הם גם רצחו את דניס. נשלחו להרבה שנים לכלא. אנטון הציע נישואין לוָסיליסה, נערכה חתונה. אהבתו של אנטון מחקה את כל החטאים של וָסיליסה וריפאה לה את הפצעים הישנים. היום הם כבר מגדלים את בתם הקטנה עולֶה.

Life Lessons