לא מזמן פגשתי אישה, שיצאה לטיול ברחוב עם בתה בת השנה וחצי, מנותקת לגמרי ממה שמתרחש סביבה. אילו לא קראתי לה, הייתה חולפת לידי מבלי לשים לב. כשהבחינה בי, בהתחלה אורו פניה, אך מיד חזרה להבעת האדישות המוזרה הזו. שאלתי לשלומה, ואז פתחה בפניי את הלב וסיפרה לי על כל הצרות המשפחתיות שפקדו אותה.
הם נישאו מתוך אהבה גדולה. תקופת האירוסין הייתה קסומה, מלאה מחוות קטנות וזמן איכות יחד. לאחר החתונה, בעלה ממש הרים אותה על כפיים וניסה תמיד לייצר שלווה בבית, גם כשהדרכים שלהם התחילו להיפרד לאט לאט.
כשהבת שלו, מיכל, נולדה הכול השתנה מן הקצה אל הקצה. רק אז הוא באמת הבין מה זה להיות הורה, והוא לגמרי לא אהב את זה. עבד מהבית, וצרחות ובכי של ילדה קטנה הקשו עליו להתרכז. רוב המטלות נותרו על כתפי אשתו, אך גם אליו הגיעו לא פעם תלונות וביקורת.
עם הזמן, כשראה שאשתו עדיין בחופשת לידה, ושההכנסות הצטמצמו מאוד, ניצל את זה כדי להעביר אליה את כל האחריות על הילדה. אחרי תקופה, דרש ממנה שתחזור לעבודה, כדי שאחד מהסבים יוכל לשמור על מיכל.
הוא לא קיבל את ההסברים שלה שסבתות לא יצליחו להתמיד בגידול ילדה קטנה, והחליט שהמשפחה חייבת עוד כסף. חקר את כל האפשרויות, כולל גנים פרטיים במשרה מלאה, רק שלא ייאלץ בעצמו לטפל בילדה. מאותו רגע הפסיק לתת לה כסף לקניות בסופר, והחל לעשות את הקניות בעצמו כי חשב שהיא מבזבזת יותר מדי וכי היא קונה דברים שאינם הכרחיים.
היא התרחקה מהבית יותר ויותר, לקחה את מיכל לגני משחקים ולפארקים, רק כדי לא להישאר בין ארבע קירות עם בעלה.
החברה המסכנה שאלה אותי מה עליה לעשות. לא הייתה לי באמת תשובה חכמה. להתגרש? זה לא בא בחשבון, כי על אף החסרונות שלו, היא אהבה את עידן ולא יכלה לוותר עליו. זאת ועוד, בתה הולכת וגדלה והיא רצתה לגדל אותה לצד שני הורים. היא גם עייפה מההאשמות שהוא מטיח בה על כך שאינה מפרנסת, אף על פי שזה כלל לא תלוי בה.
כשנפרדתי ממנה, אמרתי לה רק מילים כלליות תהיי חזקה, הכול יהיה בסדר ו-הדברים עוד יסתדרו. באמת ובתמים קיוויתי שכך יהיה.
