ובשמחה וביגון
רבקה התאלמנה מוקדם, בגיל ארבעים ושתיים. באותו הזמן, הבת שלה, יעל, כבר הייתה נשואה לבחור טוב ממושב סמוך ועברה עם בעלה למרכז, לעבוד ולהרוויח משכורות טובות.
רבקה הייתה מקבלת מדי פעם טלפון מיעל, שתמיד ביקשה ממנה לא לדאוג לה יש חברים, עבודה טובה ומשפחה חדשה. ברגעים כאלה רבקה הרגישה בברור שהבת שלה כבר לא ממש קרובה אליה. נתח שנחתך, ולא חוזר.
את בית הספר היחיד במושב, שבו רבקה הייתה עוזרת טבח, סגרו. ובמושב לא הייתה לה עבודה. למרות זאת, רבקה לא התייאשה. פעמיים בשבוע נסעה באוטובוס למושב השכן, שם מכרה לשכנים קבועים שלה חלב, גבינות וקוטג’.
הכסף שהרוויחה בקושי הספיק להחזקת הבית, אבל מצד שני, לא הייתה לה באמת סיבה להתלונן. היא חיה לבד, אוכלת מהחלב והגבינות שייצרה, ומהירקות שגידלה בגינה.
לא היה לה פנאי לחשוב יותר מדי על הבדידות. בחצר היו לה תרנגולות, אווזים וברווזים; ברפת געתה רותי הפרה; ולרגליה השתרבב תמיד החתול שלה, שי פורח ומגרגר. עד שהייתה מספיקה להאכיל את כולם, להניח להן אוכל, לנקות, וכבר נגמר לה היום.
בכל יום, בדרך כלל אחרי הצהריים, הייתה רבקה מתיישבת על כיסא קטן ליד החלון, ומביטה בטבע שמסביב.
הנוף היה רגוע ופסטורלי: עצי אקליפטוס משתלבים בשמיים התכולים.
מאחורי העצים נבע מעיין טבעי, מים קפואים צלולים כבדולח ומתוקים. המים התאספו לבריכה קטנה.
לא פלא שהיופי הזה לא נשאר סוד. באחד הימים, התעוררה רבקה מרעש טרקטורים מחוץ לביתה.
היא התעטפה בחלוק פלנל ישן שהיה של אמא שלה, יצאה אל המרפסת והביטה על קבוצת אנשים, שמדדו מרחקים והביטו בסביבה. רבקה התקרבה לגבר נאה בחליפה:
בוקר טוב, אפשר לדעת מה קורה כאן?
הגבר הביט בה, אחר-כך על הבית:
את גרה פה? לאחרונה רכשתי פה קרקע ובונה בית. נהיה שכנים, מה את אומרת?
שכנים?..
רבקה חזרה הביתה, המומה. היא רצתה להבין מי זה האיש שבונה לידה, לכן התלבשה במהירות ויצאה למכולת.
המוכרת, תמרה, תמיד ידעה מה חדש במושב. היא סיפרה לה שהקרקע ליד רבקה נקנתה על ידי איש עסקים עשיר לא בשבילו הבית, אלא לאחיו התאום שחולה, והרופאים המליצו לו לעבור מהעיר ולחיות קרוב לטבע. הרי כאן יש אוויר טוב, יערות ומעיינות.
את אומרת איש עסקים… חשבה רבקה בקול אולי יאהב פה, ויפתח איזה חנות. עבודה לא תזיק פה.
את מצחיקה, רבקה גיחכה תמרה.
ליד הדלת פגשה רבקה את גבריאל, נהג המשאית שמביא לחם. בזרועותיו תבנית לחם טרי.
שלום רבקה, תחזיקי לי רגע את הדלת ביקש.
בטח, חייכה רבקה.
גבריאל עצר בכניסה והביט בה:
מה ממהרת? קחי לך לחם חם, פינוק מהתנור.
רבקה האדימה, לקחה כיכר וקראה:
תמר, תרשמי לי לחוב, אשלם מחר!
לא היה פלא שהסמיקה: כבר כמה שנים שגבריאל מחזר אחריה. אבל רבקה ברחה ממנו, ששה שנים צעיר ממנה, והלשונות במושב לא החרישו: מה לה ולבחור כזה צעיר?. רבקה הרגישה שאין לה מה לחפש איתו.
אבל גבריאל לא התייאש. הוא המשיך להביט מרחוק, למרות שרבקה לא נתנה לו להתקרב.
*
הבנייה לא נמשכה הרבה זמן.
תוך חודשים ספורים, ניצב מול השדה וילה מרשימה, ונראו בה אורות גם בלילה. רבקה החליטה לעשות ביקור שכנים.
היא פתחה את דלת הפלדה החדשה וצעקה:
שלום לשכנים!
ניחוח עץ וצבע עמד באוויר. רבקה עמדה נבוכה בכניסה, עם מגש עוגת תפוחים.
מהמטבח הציצו שני גברים, ועוד נשים בלבוש עבודה.
מי את מחפשת?
אני השכנה. הבאתי עוגות, הנה גם בשבילכם.
תודה, חייכה אחת הנשים ולקחה את המגש.
ואולי יש לכם עבודה בשבילי? אני יכולה להדביק טפטים, לסייד, לצבוע. לא צריך?
לא צריך, ענה אחד הגברים יש לנו צוות מלא וגמור הכול. צריכה לשאול את הבעלים, הוא יגיע עוד יומיים.
אה, טוב… אכזבה חלפה בפניה של רבקה.
בלב מדוכא חזרה לבית הישן שלה, שהזדקן ונראה פתאום קטן ומט לנפול. לא רק הבית הכאיב לה, אלא התחושה שהשכנים החדשים כלל לא צריכים אותה.
פעם, כשבנו בית חדש או עברו, הדבר הראשון היה להכיר שכנים. טבעי לסמוך ולבנות קהילה. אבל כאן אפילו לא נראו השכנים.
*
אבל מהר הכול השתנה. בשלב מסוים, הבית החדש קושט באורות חנוכה, והתחילו להגיע הדיירים.
רבקה עקבה מהחלון משאיות פורקות רהיטים, אישה צעירה במעיל פרווה נכנסת בראש זקוף אל הווילה.
הנה, בטח מלכת היופי, חשבה רבקה. מי עוד יבוא לבית שבנה עשיר?
את אחיו של הבעלים, עליו סיפרה תמרה, רבקה לא ראתה אפילו פעם אחת.
פעם בשבוע רק יצאה האישה הצעירה למכולת כל פעם מתעלמת מרבקה, עונה במבע סגור, שלום יבש ובורחת.
בטח חושבת את עצמה מאוד, הצטערה רבקה.
עברו מעל שנה. רבקה כבר הפסיקה לנסות להתקרב אליהם. כל שבוע היה מגיע רכב יוקרתי, גבר מכובד עם שקיות ממעדניה.
עד שיום אחד הכל השתנה.
דפיקה בדלת. השכנה נכנסה: שמתי לב שיש לך פרה, תרנגולות… אפשר לקנות ממך בשר? וגם שמנת, חמאה ותפוחי אדמה?
בטח, קפצה רבקה והציעה לה לשבת, הוציאה בשר מהמקרר.
בסופר בשר גרוע, וגם השמנת לא טעם של בית.
הבשר שלי מעולה, רך. לא תצטרכי לבשל הרבה.
כמה זמן צריך לבשל? שאלה השכנה.
שעה וחצי.
כל כך הרבה?
לפעמים לוקח יותר. את לא יודעת בבשרים?
לא, ברור שלא.
איך קוראים לך?
עיינה. ולך?
רבקה. את יכולה לקרוא לי רבקוש. (חיוך קטן) אני יכולה לבשל בשבילכם, בתשלום.
שמחה לעזרה! מתי תוכלי לבוא?
אפשר כבר עכשיו.
רבקה הכניסה מצרכים לשקית, נעלה את הבית והלכה עם עיינה.
*
הווילה הרשימה את רבקה הכול מעוצב בטוב טעם, ציוד חדיש.
בסלון ישב גבר רציני, קורא ספר. הוא הביט בה וקרא לעיינה:
מי זו? קרה משהו?
מצאתי עוזרת, רבקה. היא תבשל לנו.
אני השכנה מהבית ליד, הציגה עצמה רבקה.
הגבר בירך בקרירות.
עיינה הראתה לרבקה את המטבח:
תתחילי בבישול.
רבקה הופתעה מסגנון הדיבור, אך לא נעלבה. התחילה להכין קדירת בשר עם תפוחי אדמה.
כמה שבועות כאלה עברו, ואכן מהבישולים והמשכורת צמחה לרבקה עבודה של קבע. בעל הבית, אורי דוד, שילם לה יפה כל שבוע. עם הזמן החל להתרכך, כי אוכל טוב עושה פלאים.
רבקה הבחינה שעיינה מעולם לא מנקה, מיטות לא מוצעות, הרצפה לא נשטפת.
רבקה לא התאפקה, ניקתה את כול הבית בעצמה.
אורי העיר לה מי ביקש ממך לנקות? משלמים לך רק על בישול!
אבל מלוכלך אצלכם, קשה להסתכל, לחשה רבקה.
זה לא עניינך! תתמקדי במטבח.
רבקה נעלבה אך המשיכה.
עם הזמן, אחיו של אורי חדל להגיע. עיינה חדלה לערוך קניות, והחלה להזעיף פניה כלפי רבקה.
לבסוף הכריזה:
אל תשטפי כלים, אעשה לבד. אל תביאי עוד בשר, אני רוצה רק תפוחי אדמה, ביצים וחלב.
רבקה שאלה:
קרה משהו?
נמאס לי מהמושב הזה! אין פה קניון, אין בתי קפה. כלום! משעמם!
*
אחרי כמה ימים, רבקה הגיעה כרגיל ומצאה בלאגן בגדים זרוקים, נברשות על הרצפה, הספרים פזורים בסלון.
מה קרה פה? עיינה! קראה רבקה.
עיינה כבר לא כאן נשמע קול מהמטבח.
רבקה רצה למטבח, הכול הפוך; אורי שתוי, יושב ליד בקבוקי ערק.
קרה משהו אורי? רבת עם עיינה?
אל תזכירי את שמה. הלכה, עזבה אותי. השאירה פתק חיי כפר לא בשבילה.
אוי… אולי תביאי בשר, רבקה? תטגני לי קציצות, בבקשה.
רבקה לא יכלה לסרב, רצה לביתה והחלה לבשל.
אורי, שתוי, נרדם ליד השולחן, התעורר וריח הבשר העיר אותו. הוא החל לאכול היישר מהמחבת.
אורי, תאכל עם מזלג, אני אחתוך לך בצלחת.
תודה רבה לך, רבקה. אין עלייך!
רבקה נדהמה, לא זכרה מתי מישהו דיבר אליה ככה.
אל תלכי, שבו איתי, תשתי איתי.
אני לא שותה.
אבל אורי חיבק אותה קלות:
לא שמתי לב איזו אשה טובה את, רבקה.
*
החיים כנשואה
הפכו לשיחת המושב. אנשים לחשו לאחריה בסופר, אך אף אחד לא שאל כלום. תמרה, המוכרת, חייכה:
רבקוש, למי הסיגריות והפסטרמה? הרי את לא אוכלת את זה.
בשביל השכן… הרי אני אצלם עובדת.
אבל תמרה קרצה:
מאיפה זה שעכשיו את ישנה אצלו, אוכלת איתו? חבל, רבקה, בשביל מה לך האיש הזה…
רבקה סגרה את השקית:
תני לי את העודף, תמרה. מספיק.
בליבה רגזה על השכנים. אנשים יודעים רק לרכל.
ביציאה מהמכולת כמעט נתקלה בגבריאל שהביא לחם. הפעם לא ביקש ממנה להחזיק דלת, חלף לידה ולא אמר מילה.
גם הוא התרחק, חשבה רבקה, לבה נחמץ.
סיימה סידורים, ושוב חזרה לביתו של אורי.
אורי חזר ואמר: נתחתן בקרוב, הבית הזה גם שלך.
רבקה כבר התרגלה לניהול הבית החדש. רק בכל בוקר הייתה חוזרת לביתה הישן להדליק את התנור ולדאוג לחיות אילו אי נוחות חולפות, כי אורי הבטיח להקצות לה מקום לחיות.
*
לאורי קיים הבטחתו: הגיע מונית והוביל את רבקה לרבנות, נישאו בטקס צנוע, נתן לה טבעת זהב אל תאבדיי, אמר.
בחזרה הביתה, רבקה ערכה שולחן ואורי מיד התחיל לשתות.
אתה לא שותה קצת יותר מדי? שאלה עדינות בזמן שהתבוננה בטבעת.
זה משמחה. תביאי בשר, תאכלי איתי.
אין בשר, רק סלט.
איך אין? יש לך ברפת פרה.
זו רותי, היא המקור לחלב. אני מוכרת חלב, חייבת אותה…
תעזבי פרות. יש לך עכשיו בעל עשיר, אני רוצה בשר בקר!
אבל לשחוט פרה… זו עבודה קשה…
אך אורי הקיש באגרוף: אמרתי להביא בשר!.
*
רבקה חיפשה בכל המושב קצב, אף אחד לא רצה לעזור. רק גבריאל הסכים.
למה את בכלל שוחטת את הפרה?
רבקה לא יכלה לספר את האמת, אז שיקרה:
כבר קשה לי להחזיק אותה, יקרה מדי.
אבל התחתנת, לא?
תעזור או לא?
אעזור. אחזור עוד שעה.
ובאמת, בסוף היום נותרו רבקה ורותי לא עוד.
בערב, גבריאל עזר לה לסחוב את תכולת הטלה, קיבל בתמורה חבילה שמנה של בשר.
למה שלך לא עזר?
הוא איש עירוני…
גבריאל קיבל את הבשר ועמד רגע, בוחן בעיניה את רבקה רגע של רוך קפוא.
אז נשמע קול שכרות מן הבית: איפה את? רוצה בשר!.
התחתנתם? שאל גבריאל.
כן, ענתה בשקט.
גבריאל זרק את החבילה לשלג והלך.
*
בת
החיים עם אורי נראו בורים ומהירים. אורי לא עשה אלא לשתות ולאכול, בעיקר בשר עד שלמד להכין בעצמו.
בחצר כבר לא נותרה חיה זולת שי החתול, שגרגר מתחתיה.
נמאס לי מהחתול הזה, תוציאי אותו, רטן אורי.
יעל, בתה של רבקה, באה לביקור, התבוננה באורי שיכור תמידית ואמרה לאמה:
לזה את קוראת נישואים? אל תוציאי אותי מדעתי.
הוא אדם טוב, יעל. החיים לא קלים למי שמגיע מתל אביב החוויה של מעבר היא לא פשוטה.
אמא, מספיק להגן עליו. הוא פשוט שיכור ותו לא, ואת כאן מתפקדת כמשרתת שלו.
אבל לפחות יש לי בית יפה, כזה לא חלמתי עליו בכלל!
אמא, תני לי להגיד לך: הבית אפילו לא שלך. עזבת את שלך בשביל טפיל כמו זה. ואם יגרש אותך, לאן תלכי?
בערב רצתה רבקה להביא ליעל בשר הביתה אך המקפיא נעול, ואורי שומר את המפתח. יעל שמעה את הוויכוח:
אין מה לדבר, אני לא רוצה כלום. לא צריכה מעניינים מהבית הזה, ביי.
רבקה נשארה עם צערה.
*
בעלה, אורי, התעורר לשבור שתיקה:
שמעי, אחי מת לא מזמן, והבית שלו. עכשיו יורשת אשתו.
מה נעשה?
אצלכם במושב נלחמים. אל תוותרי. תלדי ילד לא יתנו לגרש אותך. תילחמי.
אני לא כזו.
אורי גמר את הערק, צעק: אם לא תעבדי, נעבור לבית שלך. ניקח הכול, גם נורות!.
רבקה פתאום קלטה מעולם לא אהב אותה. באתי בגלל הבית?.
ואני נשארתי כי קיוויתי. אתה טפיל.
תבטיח נעבור, הוא אמר. אבל רבקה הלכה.
*
את בשר הפרה מצאה כלא קיים, המזווה ריק.
אורי, איפה הבשר?
החלפתי בערק, חייך.
איך תחיה בלי כלום?
יש אותך!
תשמע, אורי תעוף מפה. אני הולכת להתגרש.
*
אפילוג
רבקה התגרשה, אבל אורי לא עזב מיד. הוא פרץ לביתה בלילה: רבקה, חזרתי!. רבקה נבהלה וברחה ברגליים יחפות אל תמרה.
תמרה, תפתחי לי מהר, אוי, איך צדקת לגביו…
תמרה קיבלה את רבקה, והכינה לה תה. רבקה הסתתרה שבועות אצל תמרה עד שאורי עזב סופית את המושב.
כשחזרה לביתה, גילתה: הכול נעלם אוכל, בשר, שימורים, תפוחי אדמה.
ישבה ליד השולחן ומיררה בבכי.
שקט. פתאום נכנס גבריאל, עם שי החתול:
רבקה, דיברתי עם אורי ביקשתי שילך. ולקחתי את שי, החתול שלך. טוב בקטילת עכברים…
רבקה חיבקה את החתול ובכתה:
תודה, גבריאל.
את כועסת?
עליי, שלא הערכתי אותך… שלא נתתי לך סיכוי.
בואי, נחמם לך את הבית. אמא שלי שמה מים חמים, הכינה עוגה. בואי אלינו.
*
לאחר כמה זמן, רבקה וגבריאל נישאו. יעל סלחה לאמה והגיעה, לפעמים עם משפחתה.
אורי עזב לעיר והתחתן עם אלמנה אחרת.
האלמנה שבבית השכן אשתו של אחיו, שהקים את הבית הגיעה לעונה, ובאה לרבקה עם עוגה. שתי השכנות התיידדו.
כשרבקה שאלה איזו מחלה הייתה לאורי, צחקה השכנה:
אורי? מחלה? רק אלכוהול… בעלי המנוח רצה להצילו כדי שיתפוס את עצמו. אבל שטויות שותה נשאר שותה.
ורבקה? למדה שלפעמים מה שנראה יגון, הוא רק תחנה בדרך לשמחה.
