אהובה שלי. סיפור מרינה גילתה שהיא גדלה במשפחה אומנת. קשה היה לה להאמין לכך עד היום. אך כבר לא היה לה עם מי לדבר על זה. הוריה האומנים הלכו לעולמם כמעט בזה אחר זה. קודם אבא התדרדר. נפל למשכב, ולא קם עוד. ואחריו גם אמא. מרינה ישבה אז ליד מיטת אמא, מחזיקה את ידה החלשה וחסרת החיים. אמא הייתה במצב קשה מאוד. ופתאום מרינה שמה לב שאמא פוקחת עיניה: – מרינצ׳קה, בת שלי, אני ואבא לא הצלחנו אף פעם לספר לך. לא יכולנו… הרי מצאנו אותך. כן, כן, מצאנו אותך, ביער, בכית, איבדת את הדרך. חיכינו שמישהו יחפש אחרייך, הלכנו למשטרה. אבל אף אחד לא חיפש אותך. אולי קרה משהו, אני לא יודעת. ואפשרו לנו לאמץ אותך. בבית במגירה, איפה שהניירות שלי, תמצאי ניירות שונים… מכתבים, תקראי אותם. תסלחי לנו, בת שלי. אמא עייפה, והיא עצמה את עיניה. – מה פתאום, אמא! – מרינה הצמידה את ידה של אמא ללחיה, לא יודעת מה לומר – אמא שלי, אני אוהבת אותך ורוצה כל כך שתבריאי. אבל נס לא קרה. ותוך כמה ימים אמא הלכה לעולמה. הלוואי ולא הייתה אומרת למרינה דבר. לבעלה ולילדים לא סיפרה אז על מילותיה האחרונות של סבתא. וגם היא עצמה כאילו שכחה מהעניין, ושלחה את הודאתה של אמא לפינות הזיכרון. הילדים אהבו מאוד את סבתא וסבא. ולמרינה לא היה כלל רצון לטלטל את כולם באמת הזאת שאין לה צורך. אבל יום אחד, מתוך דחף לא ברור, פתחה את התיקיה שאמא דיברה עליה. גזיר עיתון, בקשות, תשובות. מרינה החלה לקרוא, ולא יכלה להפסיק. הורים שלי, יקרים ואהובים! הם מצאו אותה, את מרינה, בת שנה וחצי, ביער. הם עצמם כבר היו בני למעלה מארבעים, וללא ילדים. פתאום – ילדה קטנה בוכה מושיטה אליהם ידיים. השוטר הכפרי הרים ידיים – אף אחד לא דיווח על ילדה אבודה. הם אימצו את מרינה. ואמא המשיכה לחפש את קרוביה של מרינה. נראה שכבר לא כדי למצוא אותם, אלא כדי לוודא שאיש לא יתבע את הבת האהובה שלהם. מרינה סגרה את התיקיה והחביאה אותה עמוק. למי נחוצה אמת כזו? כעבור שבוע פתאום קראו למרינה למשרד כוח אדם: – כאן, מרינה פאבלובנה, מתעניינים בך מהמקום הקודם שעבדת בו. ליד הפקידה ישבה אישה בערך בגיל של מרינה: – שלום, קוראים לי נדיה. אני חייבת לדבר איתך – היא הביטה לעבר הפקידה – זה בעניין הפניות של ליובה אילינה. את הבת שלה, נכון? – אמרו שזה מהעבודה הקודמת – התרגזה הפקידה – עניינים אישיים פותרים אחרי שעות! – נדיה, בואי נדבר בחוץ – הציעה מרינה, ושתיהן יצאו תחת מבטיה הנוקבים של הפקידה. – תסלחי לי, הסיפור מוזר, אבל הבטחתי – החלה נדיה בהתרגשות: – לפני שלוש שנים פגשתי את המורה הראשונה שלי. ביישוב וסילייבקה למדתי אצלה בבית הספר היסודי. אחר כך עזבה. נותרה בודדה, מבוגרת מאוד. הזמינה אותי לתה וביקשה עזרה בעניין מסוים. כביכול הבת שלה נעלמה לפני שנים, הייתה ילדה קטנה. והיא התכתבה עם אמא שלך. – סליחה, נדיה, אמא שלי נפטרה, ואני לא עוסקת בזה – ענתה מרינה בקור רוח והפנתה עורף. – סליחה, מרינה, אני מבינה הכול. רק שתדעי, היא, ורה וסילייבנה, מורה, חולה מאוד. יש לה סרטן. אומרים שנותר לה מעט זמן. והיא מאוד רוצה למצוא סוף סוף את הבת שלה. אותה חיפשה כל החיים. הנה, אפילו קווצה משערותיה נתנה לי, לבדיקת תאמה. את מאמינה? מרינה כבר רצתה לסיים את השיחה, אבל משהו עצר אותה: – את אומרת שהיא חולה מאוד? נדיה הנהנה. מרינה לקחה מנדיה את השקיק עם קווצת השיער וסיכמה שיתקשרו. שבוע לאחר מכן נסעו יחד לבית החולים לבקר את ורה וסילייבנה. הן נכנסו לחדר, וורה וסילייבנה ניסתה להבחין בפניהן: – נו, נדיה, זו את שבאת! תודה, יקירה – היא חייכה במבוכה ושלחה מבט שואל לעבר מרינה. – ורה וסילייבנה, מצאתי אותה. זו מרינה, היא רצתה לבוא בעצמה – ונדיה הושיטה למורה מעטפה. – מה זה? גם עם משקפיים לא אקרא – עיניה הביטו בהן בתחושת חוסר אונים. – זו תוצאת הבדיקה – נדיה שלפה דף מהמעטפה – כאן כתוב שנקבע קרבת משפחה. מרינה היא הבת שלך. פניה של ורה וסילייבנה הוארו, היא לא יכלה לעצור דמעות של אושר: – ילדות שלי, אהובות, תודה – והושיטה את ידיה למרינה. – אהובה שלי, איזו שמחה. מצאתי אותך. חיה, יפה, דומה לי בצעירותי. אהובה שלי, ילדה. כל חיי הייתי מתעוררת בלילות, נדמה היה לי שאת בוכה, קוראת לי. אין לי סליחה. את חיה, את חיה. עכשיו אני רגועה. כעבור זמן קצר יצאה מרינה עם נדיה מחדר ורה וסילייבנה. היא נחלשה מאוד ונרדמה. – תודה, מרינה, תודה לך, את רואה, היא כה חלשה. גרמת לה אושר. תוך כמה ימים ורה וסילייבנה נפטרה. מרינה קרעה את כל המסמכים מהתיקיה של אמא. היא לא רצתה שאיש יגלה את האמת המיותרת הזאת. ולמה בכלל לדעת? הרי לא הייתה למרינה אף אמא אחרת מעולם. ווהרה וסילייבנה? זו רק אמת קדושה־שקרית. האם צדקה? מרינה חושבת שזה היה עדיף. ובכל מקרה, כל אחד עונה לבוראו על כל שעשה מימיו.

Life Lessons