השכנה שלנו, תמר קפלן, החליטה שהיא יכולה לבקש מכל דבר! עכשיו היא רק רוצה לעבור לגור איתי.
אני צריכה עצה של מישהו מבחוץ. המצב הוא כך: הילד שלי, נועם, חבר עם ילד מהשכונה, יואב, שהוא בן כמה חודשים יותר. אני נפגשת מדי פעם עם אמו של יואב, שכנתנו, אבל אינני מחשיבה אותה לחברה קרובה.
התחלנו ליצור קשר קבוע עם השכנה בגלל הילדים. בפגישות בטיולי ערב, היא הייתה מחלקת לי ביגוד קטן מדי לבנה של יואב. החזרתי לה את הבגדים והבאתי איתי מיצים וממתקים כמתנה להודות. אחרי זמן מה החלטתי שלא קבל עוד דבר ממנה עדיף שאקנה בעצמי ולא ארגיש מחויבת.
בהדרגה, הטיולים השקטים הפכו למערכת יחסית מוזרה. השכנה החלה לבקש ממני דברים בקביעות. בקשה יומיומית הפכה ל: תני לי קפה! אם מישהו אוהב קפה, הוא צריך לקנות אותו בעצמו ולא לבקש כל יום. היא מגיעה לבקר בלי שהזמנתי אותה לביתנו. כשאינה רואה את הצעצועים של נועם, היא מתלהבת ומחזיקה אותם לחזור הביתה ולהשתעשע. היא רוצה את הכל. היא לקחה מאיתנו כמה דברים כבר.
היא לא מזמינה אותנו לביתה בטענה שהאמא שלה חולה, למרות שהאמא גרה בחדר נפרד. היא אינה מהססת לבקש תרופות כשבנו חולה, ושואלת על פריטים שכבר קיימים בערסל ביתי. לפעמים אפילו דורשת דברים לעצמה. אני לא מבינה איך אפשר לחיות כך כל אם צריכה לשמור תרופה מקטנת חום במזווה. היא נותנת לנו אריזות כמעט ריקות ובקבוקים שהיו אמורים לשמש את ילדי, והיום אינני יכולה לטפל בו כפי שהייתי רוצה.
זה לא נגמר כאן. היא שואלת תדיר אם יש לנו מזון לבנה, אבל אף פעם לא שואלת אותנו או את שאר השכנים. אני מכינה ארוחה לתינוק וזהו. היא תופסת את עגלת הקניות שלנו בלי לשאול ומחפשת כל דבר שהיא לא מחזיקה. תמיד יש לה חסרה.
יום אחד, חוסר הנימוס שלה הפתיע אותי עד דמעות. כשכל המשפחה שלנו חלתה, קיבלתי שיחת טלפון תמר אמרה שהיא תבוא עם קפה, אבל היא צפויה להיות עם בנה. אני אוהבת ילדים, אך נמאס לי שהילדים של אחרים נכנסים לביתנו כמו בחנות, מחפשים בחפצים של נועם ובוחרים מה לשחק בו. אמרתי לה שכולנו חולים ושהיא עלולה להידבק. הייתי צריכה לומר שנשאר לנו לא להזמין אותה.
הביקורים שלה אף פעם לא נלווה לשאלת האם אפשר להיכנס?. היא נכנסת ללא הזמנה ומבקשת: תני לי את זה. ללא קשר לעיסוק שלי או לרצוני לראותה ולתת לה משהו, היא מתעקשת, כאילו תופסת את המרחב האישי שלי.
מאז לא התקשרתי אליה ולא הזמנתי אותה לטיול, אך היא מתקשרת לי בעצמה. אחת מחברותיי, רוני, אומרת שאין לי אלא שני אפשרויות: להמשיך לסבול את חוסר הנימוס שלה או לקצר את הקשר. אינני רוצה לריב הילדים חברים ואנחנו גרים קרוב זה לזה, ובקרוב נלווה אותם יחד לבית הספר. אינני יודעת איך להתמודד עם קונפליקט.
לסיכום, למדתי שהגבולות הברורים משמרים את הכבוד האישי ומונעים ניצול. כשמתקיימת תקשורת מכבדת, כולם מרוויחים, ויחסי שכנות משגשגים. זאת משביעה שעלינו להציב גבולות ולדבר בגבורה, לפני שהדבר מתפשט לשכנות שלמה.
