את בעצמך הבאת אותה אלינו
אורי, אתה ממש מציאה! גבר שמבין ברכב ובבישול זה משהו מדהים. אילה, את ברת מזל עם בעלך, אני אומרת לך.
רות משתרעת ברוכב הכיסא, מחייכת ברהיטות. אילה תופסת את המבט שהחברה שלחה כלפי בעלה, ומרגישה משהו מוזר מתחת לצלעות. היא מיד מתרחקת: שטויות, היא רק חדשה בעיר ומנסה להשתלב.
רות נכנסת לחייה של אילה לפני חודש. החברה החדשה נראית חביבה, קצת אבודה בתל אביב. איך אפשר שלא לעזור?
אל תשחחי לו, אילה מחייכת לאורי. אורי למד לבשל בורשט רק בשנה השביעית של הנישואים.
אבל איזה בורשט! רות מתקרבת, נוגעת במרפח של אורי. הייתי מתחתנת עם שף שכזה.
אורי ממתח, מרגיש מחודד. אילה מבחינה באוזניים האדומות שלו סימן שהמחמאה נגעה במטרה.
ניסיתי.
ביקור ראשון של רות נמשך עד הערב המאוחר. היא מתפעלת מהשיפוץ בדירה, מהתמונות של הילדים, מהאוסף של תקליטים של אורי. בכל נושא היא מוצאת תירוץ לשאול אותו: «אורי, מאיפה מצאת את זה?», «אורי, איזה טעם יש לך!», «אורי, תגלה יותר».
אילה מזינה את התה ועוקבת בעיניים. רות יושבת קרוב מדי לאורי, צוחקת בקול על ההומור שלו, נוגעת בזרועו כשמדברת.
אמא, מי האישה הזאת?
דניאל, בן השניים-עשר, מתבונן במטבח כשאילה רוחצת כלים אחרי שהאורחת הלכה.
החברה שלי. חדשה.
משונה. היא מביטה באבא כל הזמן.
אילה קופאת עם צלחת ביד. אם אפילו הילד הקטן שם לב
היה לך טעות, היא אומרת לבנה.
היא חוזרת על זה לעצמה במשך השבועות הבאים. טעות. מעודדת. רות פשוט פתוחה וחברתית.
החברה חוזרת שוב ושוב. לפעמים היא מבקשת מתכון, לפעמים מביאה כרטיסים לתערוכה שקיבלה פתאום, לפעמים עוברת בשער. בכל פעם אורי נמצא בבית, ובכל פעם רות פורחת בנוכחותו.
אתה ייחודי, אורי, לא כמו אחרים, היא אומרת במטבח. אילה, מאיפה מצאת אותו? גברים כאלה לא מצאת ביום חם.
במטרו, משיבה אילה במדויק. לפני חמישה-עשר שנה. במדרגה הנעה.
רומנטיקה!
רות מוחתת כפיים, אורי מחייך, ואילה מנסה לחייך גם היא.
אחרי אחד הביקורים, אורי נעצר במדרוך כדי להיפרד מהאורחת. אילה שומעת את צחוקם המופחת דרך הדלת.
למה כל כך הרבה זמן? שואלת היא כשאורי חוזר.
היא סיפרה בדיחה. מצחיקה.
אהה.
היא לא ממשיכה, מפחדת להיראות קנאה.
הכל משתנה אחרי שבועיים. הטלפון של אורי נשאר על השולחן עם מסך פונה למעלה בזמן שהוא מקבל מקלחת. אילה לא מתכוונת לצפות, רק עוברת כשמסך נדלק מהודעה חדשה.
מתגעגעת. אתה כזה חמוד ושיחה מרתקת.
מאת רות.
אילה מתיישבת על קצה המיטה. הידיים נמתחות אל הטלפון. היא יודעת את הקוד הם אף פעם לא מסתתרים זה מזו.
השיחה נמשכת כבר שבועות. רות מתלוננת על בדידות, על הקושי בעיר החדשה, על כך שמזלה לפגוש אדם מאכיל כמו אורי.
ואורי משיב, מחזק, כותב שהיא מדהימה ושמצאה את האושר. שולח אימוג’ים, המון אימוג’ים
אילה מחזירה את הטלפון למקום. במרחץ נשמע רעם המים והשריקה מזויפת הוא במצב רוח טוב.
אורי.
הוא יוצא מהמקלחת, מנגב ראש במגבת. הוא רואה את פני אילה וקופא.
מה קרה?
ראיתי את ההודעות עם רות.
הפסקה קצרה, אך מספיקה.
אה, זה שום דבר מיוחד, אילה.
שום דבר מיוחד?
היא רק חברתית. בחורה בודדה בעיר חדשה. את בעצמך הבאת אותה אלינו.
אילה מביטה באורי, מחפשת רמז של אשמה. הוא נראה מופתע באמת.
אתה מקנא? ברצינות? אנחנו יחד כבר שנים-עשר, יש לנו שני ילדים, ואת מקנאה בחברתך בגלל אימוג’ים?
היא משוחחת עם כולם. אתה מגזים.
אילה רוצה לטעון. היא רוצה לומר שחברות רגילות לא כותבות לבעלי בחלק הערב, לא קוראות להם חמודים, לא מתגעגעות. אבל אורי כבר לבש חולצת ספורט ויצא מהמיטה.
רות לא מתרחקת. להפך, היא מתחילה לבוא תכופות יותר. היא מציעה לשבת עם הילדים כשאילה עובדת, לבשל ארוחת ערב כשאילה מתעכבת. מיקה, בת השמונה, מספרת בהתלהבות על דודה ויקה שמבשלת פנקייקים מצוינים ומאפשרת לצפות בסרטים עד מאוחר.
רק רציתי לעזור, אומרת רות במבט תמים. קשה לך לבד.
יש לי בעל.
כמובן, כמובן. אורי אבא נהדר. אתם בר מזל אחד עם השני.
הדברים שבזה נשמעים מזויפים. משהו במילים נותר לא ברור, אבל תחושה של משקל נותרת.
אורי לא נפרד מהטלפון. הוא לוקח אותו לשירותים, שומר אותו תחת הכרית בלילה, תופס בכל פעמון הודעה. בזמן ארוחת הערב הוא מדבר פחות, העיניים קבועות על המסך, הפה מרומז בחיוך.
אבא, אתה שומע אותי?
דניאל שואל שלוש פעמים לפני שאורי מתנתק מהטלפון.
מה? אה, כן, בן. כמובן. מה קורה אצלך?
דיברתי על תחרות שחייה. תבוא?
בטח. מתי?
ביום שבת. אמרתי לך שלוש פעמים.
אורי מנענע את ראשו על דניאל, חוזר מוקדם למגע עם הטלפון.
אילה אספת כלים בשקט. דניאל מביט באביו עם מתוסכל. מיקה משחזרת קוטג’ ולא מבינה למה השולחן שקט כל כך.
הפלרטוט הופך לגבהים. רות כבר לא מסתתרת מאחורי מחמאות תמאות. היא נוגעת באורי בכל הזדמנות מתקן צווארון, מנקה אבק מדמי כתפיו, מחזיקה ידו כשצוחקת. מביטה בעיניים זמן רב, לועגת לשפתיים כשמביטה בו.
אילה צופה במופע מהפינה של המטבח שלה. רות מתנהגת כאילו אילה לא קיימת, או כאילו היא רק הפרעה זמנית שניתן להתעלם ממנה.
אורי, תראה לי את התוכנה במחשב? של עריכת תמונות. הבטחת.
עכשיו?
למה לחכות?
הם נעים למשרדו של אורי, סוגרים את הדלת.
באותו היום אילה מחליטה לעשות הפתעה לבעלה. היא מכינה לו ארוחת צהריים מועדפת פלפל ממולא שלא סירב אי פעם, סלט עם שרימפס אורזת הכל במגש ובועטת לעבודה.
במשרדה של אורי השקט. הפסקת צהריים, רוב העובדים הלכו לחנויות הקפה. מזכירת הקבלה מהנהבת על אילה הם מכירים אותה.
אורי אנדריי נמצא במשרד. רק שם…
אילה לא שומעת המשך. היא הולכת במעלה למשרכו של בעלה. הדלת פתוחה בחוסר דיוק.
היא דוחפת אותה ועצרה בפתיחה.
אורי יושב בקצה השולחן. רות עומדת בין ברכייו המורמים, מחבקת אותו בידיים. הם מתנשקים עמוקים, רעבים, כמו זוג שכבר נחשב יחד שנים.
המגש עם האוכל מתפזר מידי ידי אילה ונופל על הרצפה. הם מתרחקים זה מזה. רות נראית יותר מודאגת מאשר מבוהלת. אורי מתבהר.
אילה זה לא מה שאת חושבת.
לא מה?
היא שומעת את צחוקה המיוסם יבש, שבור.
אילה
תן, אורי. תסביר. תגיד איך נפל לך על החזה במקרה.
רות מתאמת את החולצה ולוקחת תיק מהכיסא.
אני הולכת.
חכי.
אילה חוסמת בפניה. רות מביטה בה באתגר שום חרטה, שום אשמה.
ידעת שהוא נשוי. באת לבית שלי, אכלת על השולחן שלי, שיחקת עם הילדים שלי.
אנשים בוגרים אחראים למעשיהם.
רות משקיעה כתפיה ועוברת את אילה, צעדה בקול נעליה.
חייגי כשאתה פנוי, אורי.
אילה פונה לאורי. שנים-עשר. שנים-עשר של בניית המשפחה. לילות ללא שינה עם תינוקות ביד. קידומים שחגגנו יחד. שיפוץ שנמשך שלוש שנים. חופשות בים, כשהילה שחה לבד לראשונה. עצי אשכול בחג, ימי הולדת, חולי הילדים הכל נפל ברקע.
אורי, אני אשמה. יודע. אבל נוכל לתקן זאת.
נוכל?
היא הסתובבה לי בראש. אבל אני אוהב אותך, אוהב את הילדים
כשאתה חוזר הביתה הדברים שלך יאספו. תוכל לקחת אותם וללכת אל ויקי שלך.
אילה מסתובבת ויוצאת. היא לא בוכה אין לה כוח לדמעות. הכול בפנים קפא.
בבית היא פועלת מבחינה מסודרת. מזוודה מהארון. חולצות מהמגירות. גרביים, תחתונים, עניבות הכל בערימה אחת. סכין גילוח, מברשת שיניים, דאודורנט. שנים-עשר קיבלו מקום במזוודה ושלושה שקיות.
כאשר הילדים חוזרים מבית הספר, חפצי האבא כבר על סף הדלת.
אמא, איפה האבא? מיקה מקדמת למיטה.
האבא יגור בנפרד.
דניאל שותק. הוא מביט באמא, בארון הריק של אביו, ויוצא לחדרו…
ערב, אילה מתקשרת לאמא.
אמא
היא רוצה להסביר באופן רגוע, בשלמות. אבל הקול נשבר במילה הראשונה, הדמעות זולגות חמות, כועסות, חסרות שליטה.
בתי, אני באה. חכי.
אלנה מיכאלובנה מגיעה תוך שעה. היא מחבקת את הילדה, מכינה תה, יושבת במטבח.
ספרי.
אילה מספרת. על רות, על ההודעות, על היום הזה. האמא שומעת בדממה, בלי להפריע.
עשית נכון, אומרת כשהביטוי של אילה נרגע.
נכון?
בטח. בגידה לא ניתנת למחילה. אפשר לסלוח לטעות, לחולשה, לשיגעון. אבל לא לזה.
אילה נוטפת את פניה באמו.
הגירוש נמשך חצי שנה. מסמכים, משפטים, חלוקת רכוש. אורי מנסה לחזור מגיע, מתקשר, כותב.
אילה לא פותחת את הדלת.
הילדים נשארים איתה. דניאל הולך לאביו במרוצת שבועיים, כי צריך. מיקה מתגעגעת, אבל מתעמקת בריקוד ובציור.
שנתיים חולפות מהר מהצפוי. אילה חוזרת לעבודה, נרשמת לקורסים, מורידה שש קילוגרמים כי הפסיקה לאכול לחץ. החיים מתייצבים לאט.
דוד מצטרף במקרה. באספת הורים בבית הספר של דניאל מתברר שבן דודו בכיתה. מדברים באולם ההמתנה, ואז נפגשים בבית קפה של בית הספר. דוד מתקשר לשאול איך היא.
אתה לי נאהב, אומר בפגישה השלישית. אני לא משטף מילים יפות, אבל זה אמת.
אילה צוחקת, כי דוד הוא ההפך המוחלט מאורי. אחראי, יציב, מדבר מעט אבל עושה הרבה. הילדים לא מקבלים אותו מיד. דניאל מתבונן, כאילו בודק. מיקה מקנאה במאמה. דוד לא דוחף, לא ממהר. הוא פשוט שם, עוזר עם שיעורים, מלמד את דניאל לתקן אופניים, מוביל את מיקה לתחרויות הריקוד שלה.
לאחר שנה הם מתחתנים. שקט, בלי חגיגות גדולות. רק קרובים, רק אלו ששמחים באמת.
בתי, שמעת?
אלנה מיכאלובנה מתקשרת בבוקר שבת. דוד מבשל פנקייקים במטבח, הילדים רצים בבית.
מה קורה?
אתמול נפגשתי עם טניה מורוזובה. זוכרת אותה?
בטח.
היא סיפרה לי על האקס שלך. אורי ורות נפרדו לפני חצי שנה. הוא השאיר אותה.
אילה נכנסת לחדר, סוגרת את הדלת.
נשאר?
כן. מצא מישהי צעירה יותר.
אה.
בדיוק, כמו שנאמר: מה שתזרע, כך תקצור.
אילה מושיטה את הטלפון, יושבת על המיטה. היא חיכתה שהחדשות יביאו קנאה או לפחות סיפוק. לא קיבלה דבר חוץ מקצת הקלה ומחשבה: «טוב שזה כבר לא בעיה שלי».
אילה, הפנקייקים מוכנים!
דוד נכנס לחדר עם צלחת של ערימה מעשנת.
באה.
היא נודדת, לוקחת את ידו של דוד.
משהו קורה?
לא, הכל טוב.
אורי נשאר בעבר. רות קיבלה את מה שמגיע לה בדידות ושברונות. כאן, במטבח, מריחים פנקייקים, מיקה מתווכחת עם דניאל על הבננה האחרונה, ודוד מביט באילה באהבה שמחייכת.
החיים נמשכים. והחיים החדשים האלה טובים.
