מה הולך, את קרובה אליי, את בת של חיי!
«לאה, איפה את? חייבת לעזוב עכשיו, תגיעי מיד!»
הודעה של יעל מופיעה על המסך כששעון עשור בבוקר. אורית משאירה את הקפה החצי ריק על השולחן ומוחלת את האף. שלישית בשבוע, שלישית הפעם המילה דחוף. שלישית מיד.
«לא יכולה, עובדת», היא מקלידה בחשש ומחזירה מבט למחשב הנייד.
דקה אחרי, הטלפון רוטט שוב.
«איזו עבודה? את עובדת מהבית! רק תסגרי את המחשב ותבואי אלינו. ארז ויעל לבד, אני חייבת לצאת».
אורית מחייכת במרוצה. יעל ודני יושבים בבית כבר שנה וחצי. הוא מתרועע בחיפוש עבודה ראויה, היא מתיימרת לטפל בילדים. במציאות, דני מדפדף בפורומים כל היום, והיא משוחחת עם חברות וצופה בסדרות. אילו לא היה הירושה של דני, המשפחה הייתה מתמודדת עם רמת קושי כלכלית.
«יש לי דדליין של שלוש שעות. תתקשרי לאמא».
תשובה מגיעה מייד, כאילו יעל מחזיקה את האצבע על מקלדת.
«אמא עסוקה! אורית, ברצינות, מה העניין? את קרובה אליי!».
«לא יכולה», חוזרת אורית. «באמת עסוקה».
הטלפון מצפצף. האחות מחליטה להרים את הקול.
אורית, מה זה שטויות? יעל לא מברכת בכלל. אני מבקשת ממך עזרה כמו שבני אדם מבקשים!
ואני אומרת לך בגוף: אני בעבודה.
איזו עבודה? יושבת בבית מול מחשב, גם את, את המהנדסת המפוארת!
אורית סוגרת את העיניים. כל פעם אותו סצנה.
יעל, הלקוח מחכה למוצר. אם לא אסיים, לא ישלמו לי. אם לא ישלמו, לא אוכל לשלם שכירות. זה ברור?
אלוהים, תחשבי שאם תתחרי רק פעם אחת, נעמוד ביחד! אנחנו משפחה, אורית. משפחה! את מבינה מה זה אומר?
מבינה, אבל עכשיו לא יכולה.
אם לא רוצה, אומרת קולה קר של האחות. אז ככה, את לא רוצה לעזור לאחותך, לשאול של הילדים! כמה את אנוכית, אורית.
יעל, אני…
לא, שימי לב! כשאני צריכה עזרה, את תמיד מוצאת תירוצים! אנחנו משפחה, ואת לא רוצה לעזור!
אורית כמעט מתפרצת מצחוק. בחודש האחרון הייתה באיזור האחות לפחות עשרה ימים: האכלה, הינהלת לילה, קריאת סיפורים, איסוף צעצועים. וכל פעם יעל נעלמת לשעתיים, שהופכות ליום שלם.
יעל, באמת צריך לעבוד.
תירוצים! תירוצים רק בשביל לא לעזור!
אורית מקלדת הפסקה. אצבעותיה רועדות במעט מכעס. היא נושמת עמוק, שותה קפה שהתקרר, וחוזרת לפרויקט.
שעה אחרי, הטלפון מציץ שוב. שלוש הודעות ממנות, שני מסרים, הודעת קול של ארבע דקות. היא לא מקשיבה; היא יודעת מה יבוא: האשמות, טענות, לחץ של חרטה.
בערב מצטברות שתים-עשרה הודעות כל אחת בתור אנחנו משפחה, למה את לא עוזרת. אורית קוראת אותן והן רק מגבירות את האבסורד. יעל ודני יושבים בבית, שני מבוגרים, ומבקשים שאחות שעובדת תוותר על כולן ותרוץ ליטול את הילדים.
מחרת היום החולפת, האותו תרחיש מתרחש שוב. וביום הבא. יעל מתקשרת שלוש-ארבע פעמים, שולחת הודעות ארוכות שבהן קוראת לאורית אנוכית, חסרת לב, שכחת מהי משפחה. דני נשאר ברקע, לא מתערב.
אורית מפסיקה לענות לשיחות, משגרת הודעות קצרות וחוזרת לעבודה. היא מבינה שאם תיכנע פעמיים, זה לא יפסיק אף פעם.
יש לה חיים משלה, תוכניות, חלומות. והיא לא מתכננת להקריב אותם למרידת אחרים.
ב Saturday מתקשרת האמא.
אורית, מה קורה? מריה פטרובנה מדברת בקול נוקב.
לא קורה כלום, אמא. אני עובדת.
יעל אומרת שאת מסרבת לעזור עם הילדים.
יעל אומרת הרבה דברים. אני לא מסרבת, אני מסרבת לנטוש עבודה בכל פעם שהיא רוצה ללכת למקום אחר.
אורית, היא האחות שלך. האחות הגדולה. הקטנות תמיד עוזרות לגדולות, תמיד היה כך.
אמא, יעל בת שלושים, יש לה בעל. הם שניים בבית כל היום. למה אני צריכה לשמור על הילדים שלהם?
כי את משפחה! הקול של האמא נעשה חזק. מה זה אנוכיות? היום לא היה כך! כולם עוזרים, אף אחד לא מסרב!
אורית נוטחת על גב הכסא. במשך שמונים ושנים היא לא למדה לתווכח עם האמא. מריה תמיד הייתה בצד של יעל. מאז ילדותה. הבת הבוגרת חכמה, יפה, נכונה. הבת הקטנה פשוטה.
אמא, איני רוצה לדון בזה.
הנה! את אפילו לא רוצה לדבר איתי! גדלת, מצאת עבודה וחשבת שאפשר להתעלם מהמשפחה?
אני רק חיה את חיי.
חייך הם המשפחה! זכור זאת, אורית!
היא שומרת זאת בזיכרון, אך מסיקה מסקנות אחרות.
השבועיים הבאים הם סיוט מתמשך. יעל מתקשרת, שולחת תמונות של הילדים עם כתוביות הסתכלי, איך סופיה מתגעגעת אלייך. האמא מצטרפת כל יומיים, חוזרת על ערכי המשפחה והחובה כלפי הקשישים.
זה בלתי אפשרי להמשיך כך. אורית מבינה: או שהיא מתפרקת ותישאר מטפלת בחינם, או שהיא צריכה שינוי קיצוני.
הצעת עבודה בירושלים מתגלגלת לפני העיניים. שכר גבוה, פרויקט מעניין, אפשרות קידום, והכי חשוב שמונה מאות קילומטרים בין המשפחה למקום החדש.
אורית מסכימה באותו היום.
אוספת חפצים במהירות, מוצאת משכיר לדירתה, קונה כרטיסים, ללא הודעה לאף אחד מהקרובים. היא יודעת שאם תדבר, יתפוצץ ויהיה קשה יותר. יעל תבכה, האמא תצעק, ואז ינסו לשכנע אותה לשאר.
זה לא יותר. מספיק!
היא טסה ביום שלישי בבוקר. שלחה הודעה לאמא ולאחות על המעבר, כיבתה את הטלפון בשדה התעופה. פתחה אותו רק כשקיבלה דירה חדשה.
שלושים וארבע קריאות שלא נענו. שמונה עשרה הודעות. חמש הודעות קוליות.
הקולה הראשונה הייתה מהאם.
אורית! מריה כמעט צועקת. מה עשית? איך יכלת לעזוב בלי לומר דבר? זה בגידה! חזרי מיד!
השנייה הייתה מיעל. היא בוכה בטלפון, מתפרקת עם ההאשמות: איך יכולת? הילדים שואלים איפה דודה אורית אתה שונאת אותנו
אורית שומעת עד הסוף, מוחקת את כל ההודעות ובוחנת את האמא בטלפון.
אמא, אני בסדר. קיבלתי עבודה, עברתי.
חזרי! חזרי מיד! אנחנו צריכים אותך!
לא, אמא. אני נשארת כאן.
אורית, את לא מבינה! יעל צריכה עזרה! הילדים
יעל צריכה לדאוג לילדיה בעצמה. או לשכור מטפלת. או לבקש מדני להפסיק לשבת מול המחשב. אני לא חייבת לעזור כל הזמן, אמא.
היא סוגרת את השיחה מבלי לשמוע את הצעקות המתמשכות.
יעל מתקשרת בעוד שעה.
אורית, איך את יכולה? אנחנו אחיות! את חייבת להיות כאן!
אני לא חייבת דבר, יעל. את מבוגרת, תדאגי לעצמך.
אבל הילדים…
הילדים שלך. הילדים של דני. תדאגי להם בעצמך.
את יודעת כמה זה קשה לי!
יודע, ולכן עברתי.
השבועות הבאים אורית מתרגלת לחיים חדשים: עיר אחרת, משרד חדש, קולגות חדשים. היא מגיעה לעבודה, מתעסקת בפרויקטים מרתקים, בערב חוזרת לדירתה השקטה. הטלפון כמעט לא מצלצל בתדירות של קריאות חירום.
כיום, אחרי שני חודשים, היא פוגשת במאיר במפגש צוותי, מצחיק, חכם, רגוע, בלי דרמות או מניפולציות.
יום אחד היא תפסה עצמה מחייכת ללא סיבה. מתעוררת בבוקר ומשמחת את היום החדש, בלי לחשוב כמה הודעות קיבלה בלילה מהאחות.
חצי שנה אחרי, היא יושבת במרפסת עם כוס קפה, מביטה בעיר שהפכה לבית. לידיה בן-ג’ק, חתול שנמצא במעלית לפני חודש. במטבח, מאיר מרקיע צלחת, מכין ארוחת בוקר.
רק המרחק, שמונה מאות קילומטרים, הציל אותה מהתעללות רגשית ודרישות בלתי אפשריות. היא בחרה בלכת ולמצוא שלווה.
והיום, היא מאושרת.
