בדרך הביתה לכבוד חג הפסח, הייתי באמצע תאונה קלה במכונית.
אם היא תמות, תודיעו לי. אני לא עומד להתמודד עם ניירת הערב.
אלו היו המילים שהבן שלי, יוסי, אמר כשהחברה של בית החולים התקשרה לספר לו שאמא שלו אולי לא תשרוד את הלילה.
אני לא שמעה את זה בעצמי, ברור. הייתי מודעת, שבמקום, אני חטפתי דם פנימי. שלושת עצמות הצלע שלי נשברו, הריאה השמאלית שלי התכווצה חלקית. אבל כשקמתי אחרי שהחיבורים יצאו משזרעיי ומסכה על הפה שלי הייתה מלאה באוויר שהפחתי במריחה, אחות אחת סיפרה לי בדיוק מה שנאמר.
ואני רוצה שתבינו משהו. אני בת שבעים ושלוש. קברתי בעל, גידלתי ילד לבדי, התגברתי על סרטן השד, ולמדתי לחיות משכר קבוע של שקל שמתחלק עד סוף החודש. חשבתי שאני יודעת מה זה שבירה לב.
טעיתי.
לפני שאמשיך, אשאל אתכם שאלה. איפה שאתם נמצאים עכשיו, באיזו שעה כשאתם קוראים, אשמח לדעת. אתם מקשיבים בעבודה? בלילה כשאתם לא מצליחים לישון? בדרכים הבוקריות? כתבו בתגובה מאיפה אתם ומה השעה. ואם הסיפור פגע בכם, לחצו על הלייק והירשמו מה שיש לי לספר צריך להישמע. צריך להיזכר.
אז נחזור לחדר הקולינרי של בית החולים.
הדבר הראשון שזכרתי היה הפעמון דפיקות קבועות, קצביות, אינסופיות. ואז הריח. תערובת של חומרי חיטוי וניקוי רצפה שמספרת לך שאתה במקום רפואי, במקום רציני.
העיניים שלי לא נפתחו מיד. הרגישו מודבקות, כבדות. כשהצלחתי לפתוח אותן, האור הפלורסנט מעלי היה כהה שהייתי צריכה להציץ.
הכל היה כואב. לא כאב חד וצועק, אלא כאב עמוק, מתפשט בכל הגוף שמספר לך שמשהו חמור קרה. החזה היה מצומצם, קפואה. היד השמאלית רעדה. היה תחושה של משיכה בבטן. וכשניסיתי להזיז משקלי, אש עברה על הצלעות.
פניו של אדם הופיעו מעלי. בחורה צעירה במדים, שיערה השחור קשור בזנב סולני, עיניים חמות אך עייפות.
“הלנה,” היא אמרה ברוך. “הלנה, את שומעת אותי?”
ניסיתי לדבר, אבל גרוני היה יבש כמו נייר, הפה יבש. כל מה שהצלחתי היה גרגר. היא לקחה כוס קטנה עם ספוג על מקל וטפטפה על השפתיים שלי מים.
“אל תנסי לדבר עכשיו. עבר עלייך הרבה. היית בתאונת דרכים אתמול בערב. זוכרת?”
אתמול בערב. חג הפסח. העוגיות בתא המטה. הכביש. הטורן שיצא מאין. הפגיעה.
הנהנתי בראשית. חשבתי שזה היה רק מצפייה.
“אאת בית החולים תל אביב,” המשיכה האחות. “הביאו אותך באמבולנס. היה לך כמה פציעות חמורות, הלנה. עצמות צלע שבורות, דימום פנימי, ריאה שמאלית מתכווצת חלקית. נדרשה ניתוח חירום.”
ניתוח. המילה רודפה במוחי, כבדה וזרועה. לא החתמתי על ניתוח, האם? לא זוכרת לחתום על משהו. לא זוכרת כמעט שום דבר אחרי שהכרית נפרסה והעולם התהפך.
“ניסינו ליצור קשר עם איש הקשר המקרי שלך,” היא אמרה, וקולתה השתנה למעט מדוד. “בבנך יוסי, נכון?”
הנהנתי בקולו שוב. יוסי, ילדיי היחיד. הילד שגידלתי לבד אחרי שבעל מת כשהיה בן שתים-עשר. האיש שהייתי מתקשרת איתו כל ראשון, אף פעם לא משיב. הוא תמיד אומר שהוא עסוק, לחוץ, מוצף בחייו שלו ולא בא לבקר.
אבל בטח במקרי חירום היה מגיע. בטח היה מוותר על הכל.
הבעת הפנים של האחות נעטפה במעט. היא הביטה אל הדלת, ואז חזרה אלי.
“הלנה, אני צריכה לספר לך משהו, ואני רוצה שתשארי רגועה, טוב? המדדים שלך יציבים עכשיו, אבל את צריכה מנוחה.”
קצב הלב שלי התאץ. המוניטור שלידי פיקד מהר יותר.
“מה קרה?” לחשתי בקושי.
היא היססה. ואז משכה כיסא קרוב למיטה ושבה, ידיה מסולסלות בברכיים.
“כשהבאת אותך, היית במצב קריטי. הרופאים קבעו שאת צריכה ניתוח מיידי כדי לעצור את הדימום הפנימי ולמלא מחדש את הריאה. אבל בגלל שהיית תת-מודעת, היה צורך באישור של קרוביך.”
“יוסי,” לחשתי.
“כן. הצוות חייג להם מספר פעמים. הם הסבירו את המצב. הם אמרו לך שעשוי שלא לעבור את הלילה בלי ההליך.”
החזה שלי התכווץ, לא מהפציעה הפעם, אלא ממשהו אחר. משהו קר ונוזלי.
“ומה?” נשפתי.
פני האחות נוקשו. היא הסתכלה לי בעיניים, והייתי בטוח שהיא לא רצתה לומר מה שבא אחרי, אבל היא עשתה זאת בכל זאת.
“לאמר לי ואני מצטט ישירות מהפתק ‘אם היא תמות, תודיעו לי. אני לא עומד להתמודד עם ניירת הערב.'”
החדר השתתק חוץ מהדפיקות של המכונות.
הסתכלתי עליה, מחכה שהיא תצחק, תגיד שזה טעות, אי הבנה, בדיחה מזיקה.
היא לא צחקה.
“הוא אמר – והוא מארח מסיבת חג הפסח,” המשיכה בקול שקט. “הוא אמר שהוא לא יכול לעזוב. הוא סירב להגיע לבית החולים. הוא סירב לחתום על טפסי האישור.”
לא יכולתי לנשום. לא בגלל הריאה, אלא משקל המילים שלו שהריסו את הכל בתוכי.
אם היא תמות, תודיעו לי. אני לא עומד להתמודד עם ניירת הערב.
בני. בני היחיד. הילד שרכיתי לו לישון כשהיו לו סיוטים. הנער שהייתי עובדת שני עבודות כדי לשלם לו על הלימודים. האיש שהייתי מצילה מפשיטת רגל יותר מאחת. זה מה שמביאות אמהות.
הוא לא יכל לעזוב את המסיבה שלו. הוא לא יכל לחתום על נייר שעשוי להציל את חיי.
דמעות נשרו בעיני, אבל סירבתי לתת להן ליפול. עדיין לא.
“רציתי לצעוק,” לחשתי. “איך? איך אני כאן? איך נוצר הניתוח?”
הבעת האחות המרגיעה השתנתה במקצת.
“מישהו אחר חתם,” היא אמרה.
הקמתי גבות. “מה?”
“מישהו אחר הגיע. מישהו שלא הוזכר כאיש הקשר, אבל שהכיר אותך. הוא שכנע את הרופאים לאפשר לו לחתום בתור אפוטרופוס רפואי זמני. הוא נשאר לכל הניתוח. הוא בודק אותך כל כמה שעות.”
ראשי נחרד, מנסה להבין.
“השמו היה יובל כהן.”
העולם הוטה.
יובל. לא שמעת את השם הזה שנים רבות. אולי עשור, אולי יותר.
“יובל כהן?” חזרתי בקול חלש.
היא הנהנה.
“את מכירה אותו?” שאלתי.
הייתי מכירה אותו. אבל השאלה לא הייתה אם מכירה אותו. השאלה הייתה למה הוא היה שם, למה הוא חתם, למה הוא דאג בכל זאת.
וכששכבתי במיטה ההיא עם המילים של בני רועדים באוזני, שמו של מישהו מהעבר הופיע פתאום כמו רוח רפאים, הבנתי משהו.
חיי כמעט נגמרו בכביש ההוא. אבל משהו אחר נגמר גם כן.
האחות קמה, כיוונה את צינור ה-IV.
“הוא השאיר את מספר הטלפון שלו במזבלה, אמר שנחזור אליו כשאתה מתעוררת. רוצה לשרול?”
לא עניתי מיד. רק הסתכלתי בתקרה, המחשבות שלי מסתערות, הלב מתפוצץ ועושה שוב ושוב.
לבסוף לחשתי, “כן.”
כי מי שהיה עכשיו יובל כהן, מה שהביא אותו לבית החולים, עשה משהו שבני שלי לא היה עושה.
הוא הגיע.
החזרו אותי לאותה שעת ערב של חג הפסח, לפני השקיעה. השמיים כבר חשכו, כהה של חורף מוקדם שמגיע מוקדם מדי ונשאר יותר משעה.
נסעתי על כביש 1 לכיוון בית יוסי בפריפריה. ידיי אחזו בהגה בחזקה, כמו תמיד כשאני עושה את הדרך הזאת.
במושב האחורי היו שני פקינוקים קנויים, אבל עם קצפת טרייה שהכנתי בבוקר. הבאת גם קציצת שעועית ירוקה, אותה יוסי ביקש כל השנה כשהיה קטן. הוא לא ביקש את זה כבר חצי עשר שנים, אבל הביאתי את זה עדיין.
הרדיו נגנו ברקע, תחנה של חגים עם שירי ברכה מוכרים לכולם. לא הקשבתי באמת. המוח שלי היה עסוק ברשימת דאגות הרגילה.
האם ברוקי, בית החולים, החלקה של האחות, הלקוחות…
אחרי כמה שבועות, ברוך, חותנו של יוסי, שלח הודעה עם זמן ותזכורת להגיע “בבקשה להגיע בזמן”. זה נחשב כהזמנה.
הטמפרטורה ירדה במהלך היום. ראיתי את האדים כשנכנסתי למכונית, גם כשהמחמם היה דולק. הכבישים היו יבשיים, אין קרח, אין שלג עדיין. בדקתי את מזג האוויר שלוש פעמים לפני שהצאתי, כמו תמיד, כי לא רציתי להיות נטל, לגרום לבעיות, לדאוג למישהו אחר.
אם רק הייתי יודעת שהדאגה הייתה הדבר האחרון שהבן שלי ירגיש.
התנועה האטה כשנגעתי בצומת שבו 1 מצטלבת עם 6. היו עבודות שהצמצמו את המסילות, היו כולם נאלצים למזוג למקום צמוד. הקטתי את המהירות, נתתי מרחב למכונית שלפניי. דרכי זהירה כך היה קורא לבעלי לשם.
“הלנה,” היה אומר, “את נוהגת כמו מבחן בכל פעם.”
אולי כן. אולי עדיין כן.
הטורן הופיע במראה החשף סביב רבע מייל אחורה. שמתי לב אליו כי היה זז מהר יותר מהשאר, מזיז בין המסילות. לא במזג, אבל עם בטחון חפז.
לא אהבתי לנהוג קרוב לטורנים. הם גורמים לי להרגיש קטנה. פגיעה. כאילו צעד אחד לא נכון ואני נעלמת מתחת לעגלה.
עברתי לנתיב הימני, חשבתי לתת לו לעבור. בטוח יותר כך.
אבל הטורן עבר ימינה גם הוא.
ואז הכל קרה בבת אחת.
המכונית שלפניי עצרה פתאום. האורות האדומים נדלקו ברמת החשכה. לחצתי על הבלמים שלי חזק אך מבוקר והמכונית שלי האטה באחידות.
לא בעיה.
אבל הטורן שמאחוריי לא האט.
ראיתי את זה במראה, עדיין באוויר, מהיר מדי. לשניה חשבתי אולי הנהג יזוז, ישנה נתיב, יימנע ממני.
הוא לא נע.
המכה הייתה כמו קיר של קול וכוח וחרדה בבת אחת. הפלדת צעקה. הזכוכית נפרצה. גופי נבעט אל המושב באגרוף חזק עד שהרגשתי שהצלע נפתחה. כרית האוויר התפוצצה עם פצפוץ שהשאיר לי ריח באוזניים. הראש שלי הסתובב ורצף כאב חודר לצוואר.
המכונית סיבבה. זוכר את החלק הזה בבירור. העולם מחוץ לחלונות הפך לערפל של אורות, כביש ושמים שסתו יחד. זוכר איך צעקתי או ניסה. חשבתי, מצחיק, על הפקינוקים שמול השולחן וכיצד הם בטוח ניכרסו.
ואז המכונית פגעה במשהו אחר. מגן בטיחות אולי. רכב נוסף. לא יכולתי להחליט. הייתה פגיעה שנייה, הפעם מהצד, והראש שלי פגע בחלון עד שהכל הלבן לרגע.
כשמכונית סוף סוף נעצרה, פניתי בכיוון הלא נכון. מכוניות סביבי נעצרו, האורות הפנימיים מהבהובים. קיטור או עשן יצא מתחת למכסה המקורק. כרית האוויר התפוגגה, משאירה אבק לבן על הברכיים שלי.
ניסיון לזוז. הזרועות נעלמו כמעט, הרגליים לא זזו. היה לחץ על החזה כאילו מישהו יושב עלי, וכאב אלוהים, הכאב. פוזר מצלעות, גב, ראש. הכל היה כאב באופן לא ניתן להפריד.
שמתי קולות. רגליים. גבר קרא: “אישה, את שומעת אותי? הישארי במקום, טוב? אל תזזי.”
רציתי להגיד לו שאין לי קימה. אבל לא היה לי אפשרות.
קולות נוספים הצטרפו. מישהו שיחה עם 911. מישהו אחר ניסה לפתוח את הדלת, אבל הייתה תקועה. המתכת נכנסה פנימה.
הזמן הפך למתוח, רגעים נמתחו ונסחרו. ראיתי אורות מהירים אדומים וכחולים. שמתי לב לחתכים במתכת, ברק מסביב, ידיים חודרות פנימה, עדינות אבל דחופות, נוגעות בצוואר, בפרק, שואלות שאלות שלא יכולתי לענות.
“מה שמך?”
“הלנה.”
“את יודעת מה היום?”
“חג הפסח.”
“מי נוכל לקרוא?”
“יוסי. הילד שלי. קרא לי.”
הם הרימו אותי על מצע למטוס.
הזזה של המיטה גרמה לחשמל של כאב בכל הגוף. נקט עלי יד אחת, חמה, והקפיד לומר: “תפסי חזק.”
“הקפידי על הראש, הלנה, אנחנו כמעט שם. תישארי איתי, טוב?”
ניסיתי להציץ, אבל גם זה היה כואב.
הבית חירום היה בלגן. אורות מעליי. קולות קוראים מספרים וטרמינולוגיה רפואית שלא הבנתי. גררו אותי דרך דלתות אוטומטיות, במדרגות, לחדר מלא באנשים במדים.
מישהו חטף את הבגדים שלי. הרגשתי מבוכה, אפילו בכאב. הפיג’מה שלי הייתה ישנה, עם אלסטיק רפוי. לא חשבתי שמישהו יראה זאת.
הגיע רופא עם מסכה בחלקו הפנים.
“הלנה,” הוא הציג את עצמו. “ד”ר אריאל ברק. היית בתאונה רצינית. נצטרך לערוך כמה בדיקות ולראות מה קורה בפנים, טוב?”
ניסיתי לומר כן, אבל המילים לא יצאו.
הזזו אותי לחדר אחר. מסור, מישהו אמר. נשללתי למבחן CT, הצינור לבן לבן, מכשירי ריקוד סביבי. כשהוציאו אותי, הפנים של הרופא נראו כאילו.
“אנחנו צריכים להכניס אותך לניתוח,” הוא אמר למישהו שלא ראיתי. “את מדממת פנימי, ישנה אפשרות שבור הטחול, שלוש עצמות צלע שבורות, אחת מהן גורמת להתכווצות של הריאה השמאלית.”
ניתוח.
המילה נרשמה במטה של כאב והלם. הייתי צריכה מישהו לחתום. הייתי צריכה את יוסי.
הגיעהבסופו של דבר, הבנתי שהמשפחה היא מי שבוחרים להופיע בחיים שלנו, ולא מי שנולד איתם, ולפני שהשמש שזורה על גגות תל אביב, מצאתי את השלווה והחיבוק האמיתי שמגיע לי.
