יום שלישי, 15 ביולי
יום הולדת של הקומץ הישן שעדיין חזר על עצמו
היום, כשסיימתי להרכיב את המרק של חציל וגרגרים, נזכרתי במילה שפתאום הלכה ופרצה בכל פינה של המטבח “ליאורה”. שם של האישה שהייתה לפניי, שלקחה את האור של הבית לפני חמש שנים, ובכל זאת ממשיכה לגעת בכל דבר. איך תיארתי את המצב הזה במחשבותיי?
ליאורה תמיד היה מוסיף קמצוץ סוכר למרק רוטב פטריות, רק כדי שעוגן הטעם היה יותר מלא. הוא היה שונה במקצת, כמו תוספת קטנה של חורף לשמש. והיום, המרק שלי מתפזר בחומציות כאילו חמצן מופרז.
היה לי יד בצלחת כשהחזקתי את קרש הלחם וכולי מביטה בבן-זוג, אורן, שמזיז את הצלחת האדומה-חמה מהשולחן. ריח של תיבול טרי, שום ושמן זית מילא את המטבח, והתחושה הייתה של ערב משפחתי מושלם. פתאום, שמעו את השם שלו, והכל קפא.
ליאורה. האישה לשעבר של אורן. דמות שמסתתרת בצללי הבית כבר שנתיים של נישואינו.
אורן, ניסיתי לדבר בקול רגוע, למרות שהלב שלי נגרר אל תוך כאב, אני מבשלת את המרק על פי המתכון של סבתא שלי. אתה תמיד אהבת אותו. לפני שבוע אכלת והלכת על זה שלאט, בקשת עוד. מה השתנה?
הוא נאנח, חיטה קלה של לחם שחור נחתה על השולחן והוא המשיך לאכול בטלוויזיה שהייתה תלויה על הקיר.
לא השתנה כלום, נשמה. רק נזכרתי בליאורה. היא ידעה בדיוק איך לתבל, איזו איזון, זה תכונה שחסרה לי. אל תתעצבי, אני רואה שאתה משקיע, זה מספיק. פשוט אומר את האמת. תאכלי, המרק יתקרר.
הרגשתי איך החשק למרק נעלם. ישבתי מולם, הוצאתי לעצמי את מבטיי על פניו. אורן, בן חם בקו החום, שער אפור בקצוות וזקנים הקטנים שעושים אותו מראה של אבא חכם. שלושה שנים לפני, הוא נראה לי מושלם: גרוש, ללא ילדים, רציני, אחראי. הוא דיבר בקצרה על נישואיו הקודמות: “לא התאמתנו.” לא חקקתי שם יותר. הבנתי שלגבר בן ארבעים וארבע יש היסטוריה, וכיבדתי זאת.
אבל מי היה חושב שההיסטוריה תישאר חיה כל כך?
החצי הראשון של הנישואין היה מושלם, ואז זיכרונות של ליאורה החלו לזרום, כמו פתח בלתי נראה שהסתם נפתח. ראשית היו אזכורים קצרים, כמו “אה, לליאורה היה גם קערת זהב” או “ליאורה אהבה את הסרט הזה”. התעלמתי, חשבתי שזה נורמלי. אחרי זמן, ההשוואות הפכו לשגרה והיו תמיד נגד לי.
החולצה שלך נכתבה לא טוב, אמר אורן בבוקר, כשמתלבש לעבודה. הוא הסתכל במראה, בחן את קפל הצווארון. קפל אינו ישר. ליאורה השתמשה בספריי מיוחד, ולפני שהיה להגיה חום, האחיזות של המגפיים היו מדויקות. כאן… האמנתי שזה יספיק לחיבור כפרי.
קמתי בשעה שש בבוקר כדי להכין לו ארוחת בוקר ולכבס את החליפה, ולפתע הרגשתי תחושה של גרגר בקנה.
אורן, יש לי מגהץ רגיל, ואני מכהה כפי שאני יודעת. אם זה לא מתאים, תמיד תוכל לקחת את הבגדים לניקוי יבש או לעשות זאת בעצמך.
הוא הביט בי בחזית המראה במבט משועמם.
למה את מתנגדת? רק רוצה לשתף מניסיוני. אולי תצטרכי ספריי? רק רוצה שתהיי מושלמת. ליאורה תמיד שמרה על כל פרט. הבית שלה היה ללא אבקת אבק.
גם אני משקיע בית נקי, אמרתי, נזכרת איך שעמדתי שעות במקלחת והורדתי קקב של אבק. וגם אני עובדת במשרה מלאה, כמו שאתה.
ליאורה גם עבדה ועמדה על כל דבר. טוב, לי יש למחות. אני צריך לצאת, אז בערב אחזור אחרי אמא, היא צריכה עזרה עם הברז.
הדלת נשמעה, ואני נשארתי לבדה במטבח. הסתכלתי מהחלון על אורן שיושב במכוניתו. “ליאורה, ליאורה, ליאורה.” השם הלך על הלב כמו תקלת דיסק. אם היא הייתה “הפיה של המטבח”, למה הם התגרשו? אורן תמיד התחמק משאלותיי, מומר באמירות של “אנשים משנים” או “החיים השתנו”.
בערב החלטתי לא לבשל ארוחת ערב. חוסר המוטיבציה היה גדול, ובכל זאת קניתי קנבוס קפוא מהשוק, חיממתי אותו וקראתי ספר.
אורן חזר סביב תשעה, עצבני ורעב.
אמא של חיה קראה לי, הממגם כשהוא מסיר נעליו. גם רות פגרווס אמרה לי שאת מזכירה לה את הלחם של ליאורה. היא מדברת על פשטידות של סוף שבוע, הבית מלא ריח של מתוק. אצלנו תמיד רק קפאין קפוא.
סגרתי את הספר, המילים לא מצאו לי מנוחה.
רות יכולה לאפות אם רוצה. ואני לא אוהב לעסוק בבצק.
אז! קרא אורן, כאילו תפוס במעשה. לא אוהב? אישה צריכה לאוורר את הבית. ליאורה…
די! פרקתי, קפצו עלי השולחן. שומע את השם יותר ממך. ליאורה בישלה, ליאורה גירסה, ליאורה ניקתה, ליאורה חייה נכונה! אם היא הייתה מושלמת, למה אתם לא יחד?
הוא נבהל, לא ציפה לתגובה כה חזקה.
זה… יש סיבות. היא הייתה שליטה, חודרת, אוהבת למפקד.
אז אני נוחה? חייכתי מריר. שותקת, סובלת, מנסה. ובכל זאת את מדביקה לי את ההשוואה. אני נמאס לי.
אל תתפשט, התפזר הוא, ניגש למטבח. מה נרצה לאכול? קנוי? ליאורה אף פעם לא הייתה מרשה לאכול קופסה. היא דאגה לביטחון הקיבה שלי.
הייתי במיטה, לא יכלתי לישון, רק הוצאתי תכנית במחשבותיי. תכנית שתשנה או תהרוס את נישואינו. לא רציתי לחיות שלישית אני, אורן, וצל ליאורה. החלטתי שלא אחזיר זאת.
יום שבת, היום המיועד לניקוי וקניות. בטלפון חקרה רות פגרווס, חמותי.
נטע, ברכה, נשמעה בקול המצלמה, מתוק כמו דבש מריר. מחר נלך לקבר של אבא, צריך לצבוע סביב. אפשר להכין קציצות לשם? לא עם כרוב, אורן סובל חומציות. עם בשר עדיף, בצק דק, כמו… כשתלמדי מבשלת מהמטבח שלנו.
הסתכלתי במראה של אולם הכניסה.
רות פגרווס, מחר יש לי משמרת, קבלני פרויקטים, לא אוכל. אפשר לקנות קציצות במאפה ליד תחנת רכבת? הם טובים.
איך את עובדת ביום ראשון? משעה הרוח. זה חטא. ולא לאבד את האישה רעבה. ליאורה הייתה תמיד ערנית, אפילו בלילה תכין פנקייקים אם אשאל.
תן לליאורה לאפות, קטעתי פתאום, הרגשתי איך הלב שלי משחרר.
אורן, ששמע את השיחה, יצא מהאמבטיה עם מברשת שיניים בפה.
למה את מדברת קשה עם האמא? היא זקנה.
לא מדברת, מציבה גבולות. אני לא ליאורה, אורן. אני נטע, ואני לא אפה פשטידות בלילה.
בטח, אמר הוא, משליך קצף לשירות. את רק מתעייפת עם ניירות. אין לך נשיות, ליאורה הייתה האמת. היא יכלה לעבוד ולשמח אותי, ואני… אהה.
הוא נענע ראשו, הלך למטבח, ביקר קנקן תה. נשקתי קרח של החלטה. כל משפט על ליאורה היה כמו פטיש על האגרט שלו. האגרט כבר שבר, והחול המפוזר נשבר.
הלכתי לחדר השינה, פתחתי מזוודה גדולה עם גלגלים, פרשתי אותה על המיטה. אורן הציץ פנימה, נושא כריך.
לאן אנחנו? לנסיעה? אולי לאמא לעזור בגינה?
לא עניתי. התחלתי בזהירות להוציא את בגדי אורן: חולצות, מכנסיים, גרביונים, סווטר.
מה את עושה? שאל בקול מבולבל.
עוזרת לך, אורן, אמרתי בקול רגוע, מקפלת חולצה אהובה. הבנתי שאין לי מקום במטבח, אין לי טעם לסוכר, אין לי קו מנצח על השולחן.
עם איזה אידיאל? תפסיקי את ההצגה הזו! ניסה הוא לתפוס לי חולצה, אבל ברחצתי.
אל תפריע, חזרתי, חשבתי עליך, על הלחץ שלך, על האוכל החמוץ שלי, על העצלות שלי. אתה זוכר את הליאורה? אני לא רוצה שתזכור יותר.
פניתי אל ארון, שלפתי תחתיו את התחתונים שלו והשלכתי לתוך המזוודה.
ולכן מציע לך את הפתרון הבהיר: חזור לליאורה.
השתק השקט, רק שעון הקיר דפיק.
את משוגעת? לחש אורן. איזו ליאורה? אנחנו התגרשנו לפני חמש שנים! היא נישאה, או שלא?
זה לא משנה, אמרתי בנחת, סוגרת רוכסף על המזוודה. אתה מזכיר אותה כל כך לעיתים, בטוח שהיא עדיין אוהבת אותך. היא מחכה לך, תבוא, תתחרט, תזכה במרק של ליאורה, תכבס חולצה במפזר קיטור, ותחיו באושר בלי קציצות קפואות.
הצבתי את המזוודה על הרצפה ופתחתי ידית.
זה, אורן. הבגדים מוכנים, גם מברשת השיניים, סכין גילוח. אתה יכול לנסוע מייד. רות תשתמח, תדבר על ליאורה, ואני אפעל אחרת.
אורן ניסה לצחוק, קרצוף של עצב על הפנים, אך השיעור היה ברורה.
נטע, בבקשה… אולי נמשיך יחד? אני מוכן לשנות.
הייתי שקטה, מביטה בנעליי.
טוב, תנאי אחד: שם “ליאורה” אסור בבית. אם אשמע אותו, המזוודה תחזור אלי תוך דקה ולא תהיה לי דרך חזרה. תנאי שני: תפסיק להשוות אותי לכל אישה ליאורה, לחברה של חבר, לשכנה. אני אני, ואם לא אהב, תמצא אחרת. תנאי שלישי: סופי שבוע נבשל יחד או נזמין אוכל. אינני טבחת.
מסכים! קרא אורן, כאילו משדר אנרגיה מהשמים.
והדבר הרביעי, תתפנה עכשיו לחנות פרחים, תקנה לי את הספל הגדול ביותר שיש, לא כמו “ליאורה אהבה”, אלא כמו שאני אוהבת. אתה זוכר איזה פרחים אהבתי?
הוא נחרד, הזיע במצח.
אמ… לילים? אתה יודע שהן גורמות לי כאב ראש. ורדים? רגיל… טוליפים! את אוהבת טוליפים לבנים!
פיני, אורן. אני אוהבת פיני. טוליפים גם יתקבלו אם יהיו טריים. שעה יש לך.
הוא רץ למכונית, לחם על הדלק עד שהצמיגים זעקו. העיניים שלי נותרו עליו, תוהה אם ההתלהבות שלו תימשך חצי שנה. אבל ידעתי שהשתניתי. לא אתן עוד לעצמי להימצא במצלמה של רוחות. והמזוודה תישאר במרפסת, תזכיר לי את הגבורה שלי.
כשאורן חזר עם חבילה של פיני ורודים עדינים (הם הגיעו בחורף, סוד שהשיג קניות ברחבי הארץ), הקשתי את הדלת והכנתי אותו פנימה.
בערב אכלנו פיצה, הוא טורף אותה כאילו זו נחת.
טעים, אמר, מנגב את פיו במפית. את בוחרת את המשלוח הכי טוב.
חייכתי. הרוח של ליאורה נעלמה בריח של פיני ופפרוני. רות פגרווס, שהתקשרה למחרת לשאול אם האישה “הסובלת” שלי חזרה, קיבלה תשובה חד-קולית:
אמא, תתני לא תתערבי. אצלנו הכול בסדר. ובעניין מתכונים היא כבר עושה טירמיסו מושלם.
החיים מתנקזים. אבל אני יודעת: כבוד עצמי הוא היסוד שלא ניתן לשבור, אפילו למען אהבה גדולה. ואם הוא ייסד שוב, אני יודעת איך לארוז מזוודה ב-15 דקות.
