כאשר מירית ראתה בחדר המיון את האנשים בלבנים, על מצעי הרקעים שהונחו בזהירות עליהם משטחים, ושוכבת בתנועה בלתי נכנעת נערה צעירה, תחושת שביעות רצון חדחד ערכית זרחה בלבה. קפטןאדרנלין נרקדה של רגע, ולאחר מכן פחד עמוק. האם היא עדיין בתחיים? מחשבה זו גרלה בירק של קירותיה, וקרר את חזה מירית בשפע של זיעה קרה. היא לא רצתה שום תקרית כזאת, אפילו למען אמא. השברים שברו לעצמה תכניותיה לא היה בכוונתה לשבור עצמות, רק להעניש, לדרבן את האב למרחק.
המשפחה של דוד, רבקה ומירית הייתה ידועה לכל מעברי הגבול, לא רק כשפחה אלא כצוות עסקי מלוכד. מרכזה של האגרוקפלה האגדה היה מוקד תיירותי במרכז הגליל העליון, שם רוכבי הפורמולה והקהל הישראלי מתכנסים. דוד בנו של חבורת קוזק שבקשתו לשוב לישראל לבו של אדם חם. רבקה, רואיה הצפופה והחשבונאית, תפסה את הגב של דוד באמונה בלתי מתפשרת. מירית גדלה בכספת הסוס, ידעה קריאת מצבו של כל סוס כמו שפת האם, ותמיד הייתה בעבודה במתחם: מבקרים, פגישות, אימון רכיבה. היא הייתה שקטה אך נחושה, דמות פעולה שמאחורי כל משקף.
העסק החל כשקיבוץ של שני סוסים במורשת של אביו, ובשנות שנות ה90 קנה דוד שטח קרקע קרוב לכפר רמת נווה, בנה מרתף ענק עם מגרש רכיבה ואוהל גדול. זמן קצר אחריזה נפתח בית אירוח קטן, והרחיב את משרפתו בחמישה סוסים נוספים, לקח על עצמו לשמור ולטפל בסוסים פרטיים של קהל הרחב. הוא שכיר רוכביסוסים, נפחים, נגרי ברזל ומאמני רכיבה, והקימה חבירת רכיבה משגשגת.
השירות הפך פופולרי בקרב קיבוצי קיץ חדשים, וכן בקרב תיירים מהעיר. מירית גרה עם אמה בדירה בתל אביב, אך בסופי שבוע חזרה למוקד, אהבה את הרכיבה, ובכיתה ז’ השתתפה בעזרה לאביה ללמד מתחילים.
לאחר סיום הלימודים בתיכון, היא ויתרה על כניסה לאוניברסיטה והוקדשה כולה לעסק המשפחתי. היא הכירה כל סוס, ידע מה מצבו, אילו כאבים חבויים, מתי הוא מוכן לשוטט במרחבי השדות ומתי הוא “קוזר”. העסק חווה קשיים; בשנת 2010 פרץ אש שהשמידה חלק מהמבנים והרגיקה כמה סוסים. דוד נחרד עד כדי לבן שחור מהכאב, בעוד רבקה נשארה חסרת דמעות, משוכנעת שהכל יחזור לשגרה. יחד, המשפחה שיחזרה ובנתה מחדש את האגרו.
הקפיצה הראשונה של האסון הייתה שבץ ראשון של רבקה. דוד נצמד אליה כמו צל, קיבל על עצמו לשאת אותה, עד שהשבץ השני נפל שלושה חודשים אחר כך, והקפאת האפשרות לחזור לחיים נראתה בלתי אפשרית. רבקה לא יכלה לצאת מהדירה, והכל שב בתוהובהו. דוד הזמין מטפלים, הביא תרופות יקרות, אך המבט שלו הפך ריק, והמעשים שלו נראו מכניים. התקווה בעיניו כבתה.
מירית ראתה את ההתנהלות הפורמלית של אביה כלפי אמה, שנזכרה בטינה ובהקשתה. היא כעסה עליו על החולשה, חיכתה שמאמא תחזור לפעול לפני החמישים, שהכל יחזור לשגרה משפחה מאוחדת, תמיכה הדדית, עסק משגשג. החלום שלה נגרש ברגע אחד.
ביום אחד מצאה את אביה במאורה עם ורד עסקת עסקית מתקדמת ובןאדם בטוח, לקוחה קבועה של האגרו. העולם של מירית השתולל. זעם פראי תפס בה, ובאותו ערב רצה אל אמו בקול רועש.
היא ציפתה לראות בעיניה של רבקה את אותה האסון, אך האישה, קבועה לכסא גלגלים, רק נאנחה לאט:
בתקיימא, התקרברי. אני יודעת.
אתה יודע?! נאנחה מירית. ואת שותקת?
לו הוא בן 48, מלא אנרגיה, צריך אישה. ואני אתה מבינה, אני הפכתי לעול שלו. הוא ממשיך לעבוד, הוא לא משאיר אותנו, ואני סולחת. בשבילו, בשביל המשפחה שלנו. ואת תסלחי לי, בשבילי.
מירית לא הצליחה לשאת זאת. אביה חינך אותה בקפדנות לגבי גברים, ובגיל עשרים היא מעולם לא הייתה מאוהבת ברצינות. הרעיון שאישה זרה מנצלת את חולשתו של אביה וחולשת אמא הפך לזרז לחלק האפלה בתוכה. היא חשבה על כל הזיכרונות של אביה עם אמה כאב, חום, דאגה. הבינה שהאש לא באב, אלא בורית. היא ראתה בורד כגורם להרס, כאילו אף גבר לא יכל לעמוד בצללה.
הרעבון של נקמתה הפך לתוכנית מדויקת. היא החליטה לגזול מוורד את מה שהכי יקר לה שליטה ונוכחיות. היא ידעה שוורד, למרות ניסיונה, חוששת להיראות מגוחלת. כך בנעה מירית תכנית.
באותו שבוע, הציעה מירית לוורד לנסות סוס חדש בשם סופה במציאות סוס עדין ושקט. במרחק של כמה ימים, מירית אימנה את סופה בקודאות, בעזרת אותות שלא נראו לעיני המתבונן.
ביום המבחן, במגרש מלא קהל, מירית ערכה מופע של עמידות. כאשר וורד עלתה למרכבה, הסוס החל להתנהג במוזרות לא תוקפני, אלא משעשעת. הוא קפץ במקומות בלתי צפויים, התעלם מצויות הרכיבה, עשה קפיצות מביכות. וורד, במאמץ לשמור על פניו, נראתה רועה חיה תועה, ולא רוכבת מקצועית. הקהל שלף צחוק, והיא נאלצה ליפול במרכז המגרש.
דוד לא היה נוכח הוא היה בדרכו אל אמו, מירית דאגה למצב. כשחזר, נכנס למגרש שעה אחרי האירוע ונסע למרפאת ובית החולים אל עבר וורד. לפני שעזב, הביט בכעס בילדתו, כאילו אמר: אתה יודע מה יקרה אחר כך.
לאחר שהאדרנלין דעך, עמדה מירית על המגרש הריק וחשה ריקנות עמוקה במקום ניצחון. היא לא חיפשה לפגוע באף אחד, זה היה מצור של מצבים.
דוד חזר לתקופת הבוקר המוקדמת, חיכה עד שמירית תצא לארוחת בוקר. פניו אפורות.
המרכבה, לחש בקול רזה. בדקתי אותה, נחתכה. וההתנהגות של סופה, כולם סיפרו לי האם זה מה שלימדתי אותך?
מירית ניסה להסביר:
למען אותך! למען אמא! כדי שהיא תעזוב!
שתקי! הוא צעק בפעם הראשונה בחייהם. לא עשית זאת בשבילנו. החלטת לשפוט? אינני יודע האם אוכל איפעם לבוא לראות אותך בלי גזע.
הדבר הגרוע מתחת למילים היה שתיקתה של אמו.
מירית ניגשה אל רבקה, מחכה לאישור או לפחות להבנה. אך רבקה הסתכלה עליה בעיניים קרות, זרות:
ביקשתי ממך להבין, לסלוח, כפי שאני יודעת. ואת הבאת לביתנו רוע, רוע מחושב. חשבת שאת מצילה את המשפחה? קבורת אותה. צאי.
הקשר עם וורד נודע כשגרה של חבלה בעמוד השדרה, היא לא יכלה לזוז במשך יומיים. אך הרופאים גילו שהדבר היה רק זעזוע, פציעות קלה ולחץ. וורד לא פנתה לתביעה כל לקוח חותם על טופס בטיחות שמצהיר שאין תביעות על פגיעה. למעשה, רק דוד ורבקה ידעו מה קרה, איך הסוס ספציפי נפל.
האגדה ממשיכה לפעול, אך הנשמה יצאה ממנה.
דוד גר בבית קטן בקצה המתחם, אינו מדבר עם מירית. רבקה נסגרה לתוך עצמה, שתיקה הפכה לחומה שאינה ניתנת לשבירה.
מירית חיה לבד בבית ריק, מביטה בתמונות המשפחתיות, מרגישה שהיא לא ראויה למצב הזה. היא רצתה להעניש את האישה הזרה כדי לשחזר את מה שהיה, אך מה שהיה איננו חוזר. נקמה היא חומץ שממיס בטיפותטיפות כל דבר סביבו. וכעת, מירית נותרה רק בצער על כך שהזעם נתן לה תחושה שהצדק והאכזריות יכולים ללכת יחד.
