דני, אתה רציני? שוב אותם ורדים המגעילים? רוני קימלה קימלה שפתה, מביטה בסל. אמרתי אלף פעמים: אני אוהבת פיאונים. פיאונים, מבינה? או שלא שמעת אותי בכלל? מה אתה באמת שומע?
דני נעמד בפתח, לחיו הורודד ונחשף בעיניו המבט האשם, המבולבל, המוכן לעשות כל דבר למען החיוכה שלה.
סליחה, אהובה, אזכור זאת. בפעם הבאה יהיו בטח פיאונים.
רוני הניחה את הסל על השולחן ברפיון, בלי להריח אותו. והורדים באמת היו יפים ענפיים, בורדוים, מטפטפים בטיפות מים על העלים
חנה מזרחי זוכרת איך רוני הביאה אותו הביתה לראשונה. גבוה, כתפיים רחבות, פנים פתוחות וידיים קשקשות מהנדס. דני הביט ברוני כאילו היא פלא העולם. יצחק קפלן הנהן בחיוך מאחורי הגב של האורחת: בחור נורמלי, רציני.
במהלך השנה וחצי הראשונות הכל היה טוב. דני לקח את רוני לים, קנה לה תכשיטים למועדים וללא, הקשיב בסבלנות לסיפורים האינסופיים על חברות ועובדות. אבל חנה התחילה לשים לב למשהו מוזר: הבת התחילה לדבר עליו בטון מזלזל, לעיתים עם שעמום חבוי, אפילו בהתעלמות דני הביא לי עוגה, מצחיק, אני בדיאטה. עוד מתקשר, נדבק כמו נייר טואלט. היא חיפשה את מתנותיו כאילו הן חובה, לא סימני חיבה.
בשנה השנייה החלו הריבים, ובד”כ רוני הייתה היוזמת. היא השתעלה משעמום.
אתה באמת אוהב אותי? אה? אהב? שאלה היא לעיתים קרובות, לרוב בערב. זה לא מרגיש כך.
רוני, כל היום
בדיוק! כל היום איפה שהוא, ואני כאן לבד! אולי מצאת מישהי אחרת?
דני ניסה להצדיק, נשבע. רוני קיבלה זמן של יום או יומיים, ואז סלחו בחסד. הוא הביא פרחים, ספר שרצונה, כרטיסים לתיאטרון. העולם חזר לכדי נורמליות עד הריב הבא.
הסיבות היו כל דבר: מה לא אמר? איך הביט? שכח לשים לייק לתמונה. נשאר במשרד. ענה מהר מדי להודעה חשב שהיא משחקת בטלפון במקום בעבודה. או שהשיב באיטיות נחשב להתעלמות.
די! אנחנו נפרדים! משפט זה נשמע בתדירות גבוהה במערכת היחסים שלהם.
בכל פעם דני היה הראשון שמבקש סליחה. רוני החזיקה הפסקה של יום, שלושה, של שבוע, ואז נמסה.
חנה שאלה בזהירות אחת פעם:
רוני, את באמת אוהבת אותו? או שמא זה רק נוחות?
רוני השיבה בכעס:
אמא, איזה שאלות! כמובן שאני אוהבת. הוא רק לפעמים מתנשא ואין לי כוח.
חמישה שנים עברו בריקוד המשוגע: תשוקה ויכוח פרידה פיוס. דני החל להראות שיעורים על מצחיו, אף על פי שהוא עדיין לא הגיע שלושים. הוא בירד במשקל, חייך פחות, אבל נשאר. למה? חנה לא הבינה. אולי בגלל התקווה, האמונה שמשהו ישתפר.
בשנה השישית הוא הציע נישואין.
הטבעת הייתה יפה חוט זהב דק עם יהלום קטן ונקי. דני התכונן: הזמין שולחן במסעדת גורמה בתל אביב, ארגן מוזיקאים, כתב נאום על פתק וקרה בקול רועד.
רוני חייכה והסכימה, כאילו נציעה לה קינוח עם הקפה לא במיוחד טעים, אבל קיבלה. היא צילמה את הטבעת לפרופילים החברתיים, חיברה לחברותיה.
חנה חיבקה את החתן העתידי בחום אם:
דני, אני שמחה. באמת שמחה.
יצחק נענע את ידו:
ברוך הבא למשפחה. באופן רשמי.
הכנות לחתונה החלו מיד. רוני לקחה שליטה: חפצה בעיצוב שמלה מחנות יוקרתית, צילם צלם שצילם כוכבים, הזמינה סלמי אורוריות לשולחנות. דני הנהן לכל בקשה, החזיק באפליקציית מפתחת, הסכים לכל חצרון. הוא רצה שהיום יהיה מושלם לאשתו העתידית.
חודש לפני המועד הכל קרס.
מה זה? רוני ציינה באצבע על תפריט מודפס. קשת קשת? אתה רציני? קשת?
יש שם אוכל מצוין, רוני. ניסינו, אהבת.
אהבתי?! אמרתי גן לבן עם מרפסת ונוף לים! ואתה מביא לי מסעדת קיבוץ?
אין מקום בתאריך שלנו. התקשרתי, כבר הוזמנה חתונה אחרת.
ומה? אתה היה צריך לסגור! להציע כסף! ואתה פשוט פשוט! רוני פרצה. די! החתונה מבוטלת! נמאס לי!
היא השליכה את התפריט לרצפה וברחה מהחדר. הסצנה היכרה: הוא יגיע, יתנצל, והיא תסלח ותשנה את הכעס לאהבה. הפעם הוא לא התנצל. כנראה פשוט נמאס לו.
ביום הבא דני הגיע לאסוף חפצים. רוני צפתה בו אורז מכשירי גילוח, מטען, חולצה מהארון.
אתה רציני? כזה פשוט עוזב? ומשאיר אותי?
דני סגר רוכסן, הביט בה זמן ארוך, מבט מבולבל.
שיהיה לך טוב, רוני. באמת
והוא יצא.
רוני חיכתה שבוע, אחר כך שבועיים. הטלפון נותר שקט. שום הודעה, שיחה, ביקור פתאומי. היא פתחו כמה שיחות, אך סמן הקלדה ריק לא כתבה דבר. הגאווה לא אפשרה לה לשאול. דני תמיד היה הראשון שמחזיר.
חודש עבר.
אולי הוא חולה? רוני הסתובבה במטבח של ההורים. או בטיסה? אולי צריך להתקשר לו?
חנה בישלה מרק עדשים בשקט.
אמא, תגיד משהו!
מה יש לומר, רוני? את שחררת אותו הוא הלך.
אני לא שחררתי! פשוט
מה?
הבת שתקה, לא מצאה תשובה.
כשהיום עברו חודשיים, עמיתת רוני מהחשבונות, סבתה, באה בטעות לארוחת צהריים:
שמע, ראיתי את דני אתמול עם בחורה, משהו חמוד, בהירה.
רוני הפילה מזלג.
עם מי?!
לא יודע, חדשה כנראה. צחקו, אחזו ידיים חמוד מאוד.
באותו ערב רוני חיפשה ברשתות החברתיות שלו. הפרופיל היה פתוח היא כבר הכתיבה אותו להסיר פרטיות. אין תמונות חדשות, אבל ברשימת החברים הופיע שם: קתייה סולובייא. פרופיל מסודר עם נופים וחתולות. בתמונה בחורה בת 25 עם חיוך רך.
רוני גלגלה בעמוד עד שלושת הלילה.
חנה ראתה איך רוני השתנתה. הביטחון האישי נעלם, הצחוק הפך קפדן. רוני הודקה לא כמו שרצתה ועליה הופיעו עיגולים כהים מתחת לעיניים, עצבנות ברמת פרנויה.
הוא האשם! קראה רוני על ההורים. שש שנים! שש שנים של חיים, ובא כך! בשביל חתול שלא נראה.
את בעצמך שחררת אותו, חנה לחשה.
זה אחר! רוני ניענה.
איך זה אחר?
רוני נתקלה במילים.
שנה עברה בְּשָׁלֵם, אך הרגש היה כבד. רוני צפתה בחיי דני דרך הטלפון: הם עם קתייה על מנגל, בקונצרט של להקה, תמונה עם כתובית עברנו למקום חדש!. דירה משותפת. חיי נישואין. אחרי זה על הטבעת על אצבעה. אמרתי כן! ובראשיים שלוש לבבות.
חנה נתקלה בפוסט במקרה, גלגלה ברשת. קתייה זורחת בתמונה, דני לצידה, מחייך כמו פעם, עיניים חיים. כל הכבוד, דני, חשבה חנה. סוף סוף.
רוני ניסתה להתחיל מערכות יחסים חדשות. יעקב נמשך ארבעה חודשים, נפל אחרי ריב על איחור במזליום של חברה. סורית נמשך שני חודשים, ברחף כשרוני ערכה תזכורת ברשימת המסעדה במקום העבודה.
כל הגברים זהים! קראה רוני אחרי בחור אחר, ישבה במטבח של ההורים. בלתי אמינים, אנוכיים!
יצחק ניגן קציצה בשקט. חנה מזיגה תה וחולמת איך החיים משונים. הבת מביטה בטלפון, גוללת בעמודי שמחה של אחרים.
חנה חייכה. שמחה שדני מצא דרך לצאת מהצמד עם רוני. כן, זאת הייתה שלהן, אבל חנה ידעה מה טיפוס של בתה.
בארוחת ערב משפחתית, רוני הוציאה שיברה ישנה.
דני היה סבלני לפחות. האלו… אי אפשר לשכנע אותם, הם מתעצבים מיד!
אולי זה לא בם? אמר יצחק בחשדנות.
אבא, על מה אתה מדבר?
הוא נשף כתף:
שלישי גבר בשנה שעוזב. זה מוזר.
רוני צחקה:
אז זאת אשמתי, נכון?
ההורים נותרו דומיים. לפעמים שתיקה מדברת יותר ממילים.
מאוחר יותר, חנה חשבה איך להסביר לבתה שהאהבה איננה משחק שבו אפשר ללחוץ על כפתור שמירה ולחזור לרגע נוח. שהסבלנות איננה אינסופית. שהמניפולציות שוררות אמון לאט, כמו חלודה באבנים.
רוני האשימה את העולם בחוסר צדק והמתינה לנסיך על סוס לבן כזה שיעמוד בפני קפיצותיה עד סוף החיים.
חנה נגבה את הצלחת האחרונה והכניסה למגירה. דרך דלת פתוחה היא ראתה את רוני בסלון שוב מביטה בטלפון, גוללת בעמודים של אחרים. היא ידעה שרוני ראתה תמונות של דני וקתייה, פניהם מאושרים. חנה גם היא עקבה אחרי חייו של דני.
לפני שלושים שנה חנה חיבלה על ידה בתו הקטנה והוכיחה לעצמה שתגן עליה מכל צער. אבל רוני קיבלה את הבדידות על עצמה. כדי להיות שמחה, היא נאלצת להשתנות. אחרת היא לעולם לא תדע מה זה להיות אשה נשואה ואם אם.
