המכונית הגיעה אל פחי האשפה של הרובע. פיסת בגד אפורה וגדולה נזרקה על המדרכה הבטון. הקציר, מתנשם בחוסר סבלנות, הלך להסיר אותה, אך הבגד היכה בחיים וזחל מיד אל עבר המכולות. הוא הסתכל בחלל שבין קיר הברזל ובין המכלים, שם נצפה לו חתול אפור גדול
קיץ אהוב, שהמתין לכולנו, הגיע לשיאו. אוגוסט של השנה ההיא היה חריף במזג אוויר קריר וגשום, וספג את ימיו האחרונים.
בבוקר מוקדם, רכב יוקרתי מגרש את דרכו לאחת החצרות בעיר תלאביב. הקציר, שמסדר עלים רטובים מהגשם הלילה, שם לב למכונית שמאירה את האזור משהו שלא ראה לפני כן, רכב נוצץ שלא היה לבני השכונה.
הזכוכיות המוזהבות לא חשפו את הפנים. חשב הקציר, דוד, שמדובר באחד הדיירים, אך טעה.
הרכב עצר רגע, נזח לכיוון פחי האשפה והדלת הקדמית נפתחה בחצי, והבגד האפור נפל על המדרכה.
מה זה, איזה פחח, אף פעם לא זורקים כאן, חשב הקציר במרירות, והרים את הרגליים אל המקום כדי לאסוף את האשפה שראויה לה.
רק אז, הבגד האפור קפץ לחיים, נזח מאחורי המכולות. הוא חקר את הפתח הקטן שבין קיר הברזל למכלים וראה שם חתול אפור ענק, יושב כפסל, רועד מפחד.
מה זה? למה החצר שלנו משכה כאלה? כבר נזרק כאן גור כלב, ואז שני גורי חתול. טוב שלקחו אותם חזרה. ועכשיו זורקים את החתול הבוגר. למי נוח להחנות כאן? אולי הוא מסתתר מהעולם, קרא דוד בקול רועד.
החתול לא הרים ראש, אלא חיבק את עצמו עוד יותר.
תצא, אחרת בא אשפה גדולה וידחף אותך למכולות
החתול נותר קפוא כמו פסל בעמידה מתוחה, כמו יען במקומו המוגן.
קציר דוד הלך, עבודתו נמשכה והיה עליו לסיים את הניקיון ולעבור לחצר שכנה.
מה זה אנשים נגח הקשיש.
כך מצא את עצמו חתול אפור גדול, ממוצא בריטיכזה, בחצר גרוש לבדו, בלי קורת גג וללא האהבה שמקבלים חיות מחמד ביתיות.
כאשר הגיע משאית האשפה, החתול ברכת פאניקה ויצא מגורו אל החצר. הוא נאלץ להסתר את עצמו בריבוע גדול תחת ספסל ישן ונסתר, ומצא בו מחסה של מחשבות עצובות.
במוחו של החתול כל דבר השתנה. הוא חקר את מה שקרה ולא הצליח להבין למה נחת כאן ומה יעשה מעתה.
במעמק ליבו הייתה תקווה: מישהו יחזור ויקח אותו חזרה. עדיף לחיות בבית מאשר כאן. הוא החליט לשהות בחצר ולחכות, כי אם יפנו ויעזבו, לא ימצאו אותו.
חיה, בת ה30, נישאה לבנה תמר, גרה בדירה בקומה השנייה של בניין חמש קומות בתלאביב. תמר חיה עם בעלה יוסף באותו העיר וביקרה אותה לעיתים קרובות.
הקשר ביניהם היה יותר מאמאבת הן היו גם החברות הכי טובות. לא היה ביניהן סוד, לא רגש מוסתר, כמו שלוקחים זה את זה בידיים.
תושבי החצר, שראו את החתול השקט והנפלא, חשבו שהוא של הבעלים ושר רק יוצא לנסוע בחצר. גם חיה חשבה כך והסתכלה על החתול הגדול והאפור כאילו הוא יצירת אמנות.
כאשר לא היה אף אחד סביב, החתול עלה על הספסל כדי לקבל נוף טוב יותר ולהיות בטוח. אנשים עברו במהירות, עסוקים בענייניהם, ולא שמו לב לדייר המסתורי על הספסל.
הוא נשאר שם לילה שלם, כי למקום אחר לא היה לו מקום בטוח. להסתובב רחוק לחפש מחסה היה מסוכן, כי בכל רגע יוחזרו הבעלים, כך חש.
האוכל היה מצוקה. החצר, בזכות עבודת הקציר, הייתה נקייה ולא היה פסולת. כדי לשרוד, החתול נאלץ לחפוץ בפחי האשפה, שם התמודדו עמו עורבי זרים עורבים עם מקור חזק ואכזרי, שבאו בצמא לעוד פיסת לחם.
העורבים חקרו את האשפה, הציצו סביב, והיו ערניים לכל תזוזה. הם האיימו גם על כל כלב שבא לבקר את המכלים, ובכך היו בלתי ניתנים להתמודדות עבור החתול החלש שמתחזק עם כל יום.
לאחר כמה שבועות של חיים ברחוב, המראה של החתול השתנה, והפך למתואר כמבולבל. ההורים של השכונה חששו מהחתול כי הוא עלול להיות חולה או לנגוס, והוציאו חוקים נוקשים שלא יגידו לילדים להתקרב אליו.
כמה דיירים, כולל חיה, התחילו לשים לב אל החתול ולתת לו מזון במשקפיים. כך החתול מצא מקלט על הספסל. הסתיו החל לרדת במלוא עוצמתו, גשם כבד רדף את האדמה והפך את הסביבה לאפור.
המצב הרוחני של החתול תאם את מזג האוויר. הוא נפל לתקווה, כי חש שהקול של הבית הפך להישארות רחוקה.
שמע הקציר את הסיפור, והחלה לבחון את המצב של החתול. בסיום, סבתא סופיה, דמות רגישה, ראתה אותו. היא מצאה פעמים רבות בעלי חיים משקעים שהוחזרו לבתים שלהם.
במרדף אחרי דיירים, סופיה ניסתה למצוא לבית חם לחתול לפני החורף, אך ללא הצלחה. אנשים חששו לאמץ חיה רחוב, והצעותיה לא נענו.
לאחר שהחלה להתייעץ עם המשפחה, היא לא הצעידה צעד של קבלה, ופתחה את הלב למקרה. היא לא ידעה שבכל ערב, אחרי היום הארוך, החתול עלה על המדרגות של מרתף האשפה, מתקרב למרפסת, ועלה למצלחת הפרחים שהיתה מחוברת למרפסת הקומה.
מאותו מקום הוא הביט דרך חלון המטבח, הריח ניחוחות של אוכל חם, חם הבית, החום שאיבד, והיה לו געגוע עמוק.
חלפו חודשיים בחיים ברחוב. הלילות הפכו קרים, והחתול המשיך לשבת על הספסל הקפוא.
במועדי נובמבר, בתו של חיה, אשתו של יוסי, נעה, חזרה לבקר יחד עם בעלה יוסף. נעה מוכנה לבוא ולבשל ארוחה של מצבות, סלטים, פשטידות, והציגה שולחן של פינוק. עד משעה מאוחרת הם דיברו וקיבלו משקאות חמים.
הגשם שוב חזר, ובבוקר צפוי שלג
חיה שמה כוס תה על השולחן, הזיזה את הווילון ונשמה בחשש. החתול האפור הביט בה במבט מבעבע.
כבר שנייה, הוא קפץ חזרה, כמעט נפגע מהקצה המחליק של המעקה הרטוב.
מה קרה, אמא? למה את כל כך מפוחדת?
נעה, על המרפסת היה חתול שמזיז את הספסל כל יום. גם הוא פחד. מה אם נפל
איך הגיע לכאן?
הם יצאו למרפסת וראו את החתול מתעקש לשבת על הספסל, משחרר קצוות פרווה רטובה, מנסה לשמור על החום שהשיג דרך החלון הפתוח.
הבנתי, הוא עלה במדרגה של המעלית חייך יוסף.
חכם הוא, נשתדל להאכיל אותו.
כולם נשארו על האוויר הלח וקר, והחליטו לחמם את המים על האש. חיה, בחזית האוכל, ישבה ליד השולחן. נעה שפכה לכל אחד כוס תה.
אמא, הכנתי לך פרוסת עוגה עם קצפת, כמו שאת אוהבת, שתיית תה חם.
חיה משכה את הווילון, והדמעות ברקע בעיניים, הסתכלה דרך החלון.
לא, אני לא יכולה יותר.
היא לקחה פרגיות חמות והתהלכה למזחלה.
אחזור מיד קראה, ולבשה מעיל ישן.
החתול לא ניסה לברוח מהידיים של חיה, אלא הפך שוב למרקם אפור, רגליו מרוחות בחוסר. חיה חיבקה אותו בחום, והביאה אותו הביתה.
אף אחד לא שאל את חיה מדוע היא עשתה זאת. הם לא שאלו, כי היא הייתה האחת מבין תושבי החצר שנקטה בצעד האנושי הנכון.
החתול נרדם שבוע שלם על הרדיאטור החם. אפילו האוכל הטעים היה פחות משמעותי מאשר החום הבית. הבעלים החדשה קראה לו פרוניה, והוסיפה לו שם משפחה: פרוניה פרוקופייביץ.
החתול, בניגוד לחששות, היה משכיל מתורבת, מתנהג בנימוס רב. אם יש חתול שלם בעולם, הוא הוא פרוניה פרוקופייביץ במלוא תפארתו. הוא הפך לחלק בלתי נפרד מהמשפחה, אהוב על כולם.
לעיתים חיה מצחיקה שואלת את החתול:
פרוניה פרוקופייביץ, על איזה פשעים נשלחת מהבית כדי לחיות על הספסל?!
החתול, שחולף כמה חודשים ברחובות, שותק. אין לו דיבור אנושי, אילו היה, אולי אינו היה יודע לענות.
פרוניה גרה בבית של חיה חיה כמעט שנתיים. הוא מלא, נמרח, מרוצה מהחיים. רק כששומע קולות בקול רם, לא מצליח להתגבר על הפחד משנים הביתיים, הוא נעמד על הריצפה ומסתתר.
כולם שמעו על החתול האפור הגדול, והשתגעו משאלות: למה נזרק החתול המושלם, פרוניה?
