גשם פיקד על חלון הדירת שני חדרים שבחרתי לשכור בתל אביב. אני, איתן, מתבונן בטיפות שמציירות צורות משונות על הזכוכית. במטבח צופצפה הכלים תמר שוטפת את הקופסאות אחרי ארוחת הערב.
רוצה תה? שאלתה.
בבקשה.
הקול שלה במרחב הקטן הזה מוכר לי עד לפרט קטן; אני שומע כל צעד, כל תנועה של תמר. אנחנו יחד כבר תשעה שנים, כמעט שליש מחיינו. נפגשנו בשנת שני למכללה לתקשורת בלאפ, במזווה של הסטודיו המשותף.
היה פשוט אז: הרצאות, שיחות לילה, רומנטיקה ראשונה בלי מלים מיותרות. עברנו לגור יחד מוקדם מדי כמו שמסתכלים לאחור, מבינים שהקצב היה מהיר מידי. לא היה דייט, לא היה הצעה פתאום חפצים שלי הפסקו לחזור למזווה.
תמר שמה לפניי ספל תה נענע וישבה לצידי:
אמא התקשרה, שאלת על הפרויקט שלך.
מה אמרת?
אמרתי שאת, כמו תמיד, פרפקציוניסטית ושהדברים מתקדמים לאט.
היא חייכה. אימה, מרים, תמיד נראתה חמה כלפיי, אף פעם לא שאלה על נישואין או נזיינה על נכדים. אישה מדהימה. אפילו החברים שלנו לא מפסיקים לשאול: «למה אתם לא מתחתנים?». היום פגשתי חבר מהקורס, והוא דבר באותו נימה
יודע, היום נזכרתי באילן רימון, קמתי פתאום.
תמר חייכה בחצי נשימה.
שוב? האידיאל שלך.
לא. רק הוא דוגמה משכנעת שמישהו יכול לבלות 47 שנה עם אהוב בלי תבניות, או לערוך חתונה מפוארת ולפסול אחרי שנה.
נכון, תבנית לא מבטיחה שום דבר. הסטטיסטיקה בצד שלך.
בדיוק.
תמר סיימה את התה והביטה בחוץ.
שלמה במחלקה שלנו מתגרש בפעם שלישית, לחשה. הוא בטוח שכל נישואין הם לנצח.
ואנחנו אפילו לא התחלנו, חייך, אבל אנחנו עדיין יחד.
כן, יחד.
אני יודע שלפעמים תמר חושבת על ילדים. היא לא אומרת במפורש, אבל אני שם לב שהיא מתעכבת בחלונות החנויות של בגדי תינוקות, מחייכת לילדים בפארק. גם לי יש רגעים של רצון לא עכשיו, לא בדירה הקטנה הזאת, ולא בזמן שהפרויקטים שלי כעצמאי גרפיקה מתהפכים. אולי בעתיד.
לפעמים אני חושש לחקות את ההורים שלנו, אמרתי פתאום. הם תמיד יצרו הצגה של משפחה למתשארים, בלי שום שיחה אמיתית ביניהם.
תמר הניחה את ידה על כף ידי:
אתה לא אבא, ואני לא אם שלי, למרות שמרים, אמא שלי, באמת מדהימה. אנחנו אנחנו.
אם נישא נקטע קולי.
אם נישא, שום דבר לא ישתנה, איתן. רק שם המשפחה שלי ישתנה במזמור. נמשיך לריב על הכלים הלא נשטפים, לצחוק על סדרות שטותיות, אתה תישן על המחשב ואני אפזר לך שמיכה.
הסתכלתי על הקמטים שמופיעים סביב עיניה אחרי התשעה שנים, על ניקוד השפם, על הידיים שמיודע לי כמו משלי.
ומה עם הילדים? שאלתי ברוך.
תמר נשפה נשימה עמוקה.
ילדים לא יודעת אם אני רוצה עכשיו. מפחדת שלא אספיק? חלק מהזמן. אבל אם והייתי רוצה, רק איתך, וללא תנאים.
היא קמה, לקחה את הספליים.
היום שראיתי שלמה במשרד, היא אמרה שהיא מקניאה בנו. אנחנו אמיתיים, בלי מסכות, בלי תבנית.
הגשם המשיך לדפוק על החלון.
שבוע אחרי, פגשתי תמר עם אחותה הקטנה נועה, בבתי קפה בשרונה. נועה נישאה לפני שנתיים ועכשיו היא בחצי השני של ההריון.
איך הולך? שאלה נועה בחיוך, נוגסת חתיכת עוגת גבינה. תראי, הילד הזה שולט בי.
הכל כמו תמיד, חייכה תמר. עבודה, בית, איתן.
נועה חיפזה את המזלג, הביטה בתמר במבט חודר.
תמר אני רק רוצה לדעת, אתם כבר קיבלתם החלטה? כמעט עשר שנים. אני עם סהר נישאנו לפני שנה וחצי, וכל המשפחה אומרת שצריך לחכות.
אצלנו זה אחרת, נועה. אנחנו לא מחכים, אנחנו חיים.
אבל את רוצה משפחה? ילדים? נועה שמה יד על בטנה. לפני שהייתה לי שני קווים, הרגשתי זרימה של אהבה. אל תחששי, האינסטינקט האימהי מתעורר ברגע שהילד הוא מציאות.
אינני פוחדת בילדים, אמרה תמר בעדינות. וגם לא בפחד מנישואין. הפחד שלי הוא שמישהו עושה זאת רק כי «הגיע הזמן» או כי כולם עושים. איתן ואני יש לנו סיפור שלנו, שונה מהשלך, אבל שלנו, ואמיתי.
ומה אם הוא לעולם לא יהיה מוכן? שאלה נועה בלחישה. סליחה, רק דואגת לך.
תמר שלפה יד והחזיקה אותה בחוזק.
מה שמפחיד ביותר זה לא שהוא לא מוכן, אלא אם יעשה זאת רק כדי לחתום. אני מרגישה זאת, ולא הייתי מרגישה אחרת. אנחנו שמחים כל יום, גם כשאנחנו מתווכחים. האם זה מספיק?
נעלה של דמעות נצנצה על ריסתה של נועה.
סליחה. זה כנראה ההורמונים. רק רוצה שתהיי בשמחה.
יש לי כבר המון, חייכה תמר. עוגת גבינה, אחות, ואיתן שמחכה הביתה.
ימים אחר כך, איתן קיבל ביקור של אביו, דוד, שהגיע פתאום מאילת. הם נדירים לראות, מדברים רק בטלפון בחגים. דוד הסתכל סביב בדירה הצנועה, ישב על הכיסא שהצעתי.
מה קורה, בן? אימא שולחת ברכות.
הכול טוב, אני עובד.
ותמר?
בעבודה, תחזור עד שבע.
רגיעה קלה. דוד סיבב מפתחות של לדה ישנה בידי.
שמע, איתן אולי זה לא המקום שלי לשאול, אבל אימא מודאגת. ראינו בפייסבוק של אחות תמר שהיא בהריון. תמונות יפות.
לבו של איתן נצמד בחזקה.
אבא, אם מדברים על חתונה וילדים
אל תדאג, הוא מזגזג יד, אבל היה ברור שהכוונה כאן. אני רואה אתכם, תשעה שנים. זה רציני, בכל זאת רציני. ואני רוצה לומר שאתה עושה טוב, שלא חוזרים על הטעויות שלנו.
איתן הרים מבט מופתע.
אנחנו נישאנו כי היה לך כבר דאגה. ומאז אנחנו מזכירים זה לזה: «בגללך לא הלכתי ללמוד», «בגללך הקריירה נתקעה». שטויות, בטח. באחריות שלנו. אבל תו לא בתעודת נישואין לא רוקד פגם שנשבר. לפעמים הוא אפילו מונע להתרחק לפני שהכעס מושלם.
אבא לבסוף הביט באתי, עיניו נחשפו בעייפות של אמת:
אינני אומר שנישואין רע, רק שאתה מרגיש אחריות גדולה. וזה לא רע. עדיף להיות כן מאשר לשחק בתמונה מושלמת. אתם מדברים על זה?
כל הזמן, נשף איתן.
טוב, העיקר שתהיו באותו גל. השאר יגיע או לא. ההחלטה שלכם, לא בגלל שההורים מחכים.
הם דיברו עוד על עבודה, אבא ויתר על ארוחת ערב בטענה של עסקים. כשיצאו, איתן שאל:
אבא, האם אתה מצטער?
דוד משקף את המעיל, חוקר מחשבות.
על שנישאתי לאמא? לא. על מה שהשפענו על אחרים כן, כל יום. שמור על מה שיש לך, בן שלי. תו לא מגן.
בערב, סיפרתי לתמר על ביקורו של אבא. היא חיבקה את הכריות, הקשיבה ואז אומרת:
נועה באה עם שאלות.
ומה?
אמרתי שאני שמחה, בדיוק כמו שאנחנו.
הוא חבש אותה, קרב אליה. בחוץ השמש החלה להאיר אחרי הגשם.
חסר לי משהו, לחשה היא אל חזהו.
מה? שאלתי, והלב פקק לרגע.
שתפסיק בכאב הלילה כשאתה מפסיד שחמט באונליין.
צחקתי, תמר הרימה מבט וקיבלה נשיקה. הבנתי שהמסלול שלנו לא מקפא. אנחנו צועדים לאט, אבל בבטחה, בדרך שאנחנו בונים בעצמנו, יום אחרי יום, שיחה אחרי שיחה. התחנה שנקראת «תמיד» אולי לא נמל על המפה, אלא המסע עצמו.
במהלך תשעה השנים עברנו משבר אחרי משבר פרויקטים כושלים, משמרות לילה, שלושה מעברי דירות, מחלת אימא של תמר. כולנו נשארנו שלמים.
תמר, אמרתי.
ממ?
תודה על היותך את.
היא הסתובבה, חיוכה החם האהוב עלי עייפי אבל חם.
גם אני אוהבת אותך.
הגענו לחלון, הסתכלתי על האורות המפוזרים של העיר. לא יודע מה יקרה בעוד שנה, חמש, עשר. לא יודע אם נגיע לתחנה שהחברים שלנו מחכים לה. יודע רק שבראשית של בוקר יקומה לצד תמר.
