זוכרת את האירוע שהתרחש בעמק הירדן, בכפר קטן בשם מעלה-דוד. הייתה שם חתונה שכל הכפר שמר על האוזניים, כזו שהחלה מוקדם בבוקר ונמשכה שלושה ימים של שמחה ופרגונים. יובל, הבחור הראשון בכפר, מכונאי מנצח עם ידיים של זהב, נישא לתמר נערה רבת-צבע, קולה הרם כמו פעמון וכובדה כמו פרח חמניה. כולם ראו אותם כזוג שיצא מציור, וההורים של יובל בנו להם בית חדש, הקימו גדר יפה וקישטו את השעריונות ברצועות צבעוניות. השכרתם חצאית, מדורת שׁוּשׁ (שׁוּשׁ) וארוחות של קבב ועוגות מתוקות, והקהל צעק “ברוך!” בקול רם.
באותו היום, לא הייתי במצעד החופה. ישבתי במרפאת הכפר, מולי ישבה אסיה, נערה שקטה ועמומה. עיניה היו כמו אגמים ביער עמוקים ושקטים, ובתוכן שוכן כאב של דורות. היא ישבה על משענת, זקופה כמו חוט מתוח, ידיה הרזות נצמדות ברכת רגליה באצבעות לבנות. לבושה היה שמלה קיטנית עם דוגמא של כחול עדין, ישנה אך מגוהץ, ופס קו כחול בחוטים על ראשה. גם היא הייתה אמורה להשתתף בחתונה של יובל, אבל לא של תמר, של אסיה.
הם גדלו יחד: בכיתה הראשונה ישבו צמודים, יובל נשא את תיק האסיה והגן עליה מילדיה, והיא העבירה לו לחמניות ופתרה משימות מתמטיות. כל הכפר ידע: “יובל ואסיה כמו שמים וארץ, כמו שמש וירח, תמיד יחד”. אחרי ששירת בצבא, יובל רץ מיד אליה, והכל נעשה כמתוכנן: בקשו רישיון נישואין וקבעו תאריך אותו היום שבו תמר ויובל חגגו.
לאחר מכן חזרה תמר מהעיר הגדולה, בירושלים, לביקור. משהו השתנה ביובל הוא החל לברוח מאסיה, להסתתר מעיני כולם. בערב אחד, כשחשכה ירדה, הוא הגיע אל שער המרפאה, חייך ברגישות, והוציא בקול נבוך: “סליחה, אסיה. אני לא אוהב אותך. אני אוהב את תמר. איתה אני מתחתן.”
הוא הסתובב והלך, והיא נשארה עומדת בפתח, רוח קרה מטלטלת את המגבת שעל ראשה, והכפר כולו קידם ונסגר, כאילו השמועה הייתה אירוע זר שלא ישנה דבר.
באותו היום של חתונתה שלא מתגשמת של אסיה, מחוץ לחלון נשמע צחוק רועם ומוזיקה רועמת. היא ישבה בחדר, הלב אדום בוערת, ולא בכתה דבר שהפחיד יותר מכל בכי. קראת אליה ברוך: “אסיה, רוצה מים? אולי עם ואלרינה?” היא הרימה את מבטה, עיניה כאגמים של ריק מדבר שרף. “לא, רחל,” לחשה בקול קל כמו רשרוש עלים יבשים, “לא באתי בשביל תרופה. רק לשבת. הבית מזיע לי, אמא בוכה, ואני… לא איכפת לי.”
שקטנו יחד, שנינו ללא מילים, כי אין מילים שיכולות לתקן פצע בנשמה. רק הזמן מרפא, ואף אז מרפא רק בחלקו, משאיר קצוות של כאב שעדיין מדמים.
דקות הפכו לשעתיים, השקיעה עטפה את השמיים, המוזיקה נשטפה, נשמע רק טיק הטק של השעון הישן על הקיר, והרוחות חורחות בצינור. פתאום היא קפצה ברעד קיצוני, מביטה בנקודה קבועה וענתה: “תפירת את החולצה שלו לחתונה. רקמת בקשקשת, חשבתי שזה יהיה לו מגן.”
היא העבירה את ידה באוויר, כאילו מסדרת צווארון בלתי נראה, והדמעה הראשונה נגלשה על לחייה דמעה כבדת משקולת של עופרת מותכת. היא נחתה על ידיה של רחל ויצרה רושם של עצירת זמן, כאילו כל הכפר והעולם קפא במקביל.
שנתיים עברו. השלג הפך לבוץ, הבוץ לאבק, והאוויר חזר להיות שלג. יובל ותמר חיו, לבנה נראתה שלמה, קנו רכב ונקזזו. אך צחוקה של תמר הפך לצליל קר, כמו זכוכית שבורה, והבעת פניו של יובל הייתה חשוכה, עיניים מלאות עצבות. הוא נשאר שעות רבות במוסך, עם החברים, ולא היה ריק לידו. אנשים בכפר חזו שרק חוסר הקשבה של תמר, חוסר כסף והזדקקות לשגרה, רדפו אותו.
אסיה חיה בשקט: עבדה בדואר, סייעה לאמה בבית, שמרה על עצמה כמו צדף על החוף. היא לא חיפתה רומנים, לא הלכה לריקודים, רק חייכה לעיתים ועיניה נשארו כיער שלם.
יום אחד, בסתיו מאוחר, כשהגשם ירד כזרם, והרוח נקרע על העלים המוזהבים של עצי האורן, נשמע קרקוע בפתח המרפאה. יובל הגיע רטוב עד העצם, עם יד שנראתה כבדה ולא טבעית. “רחל,” הרעיד בקולו, “עזרי לי, נראה שהשברתי את היד.”
רחל טיפלה בו, והפכה את כאבו להקלה. כשסיים, יובל הביט בה והזדעזע: “זה קרה לי בעצמי, משגעת. נוויחתי עם תמר, היא עזבה לביתה, אל העיר, אמרה לי לנצח.” והקול שלו נשבר בדמעות, כקול של ילד שנאבד.
הוא סיפר על האכזריות של האהבה של תמר, על איך היא הייתה תובענית ומלאת דרישות. “כל לילה אני רואה את אסיה בחלום, מחייך לי. ואני מתעורר ובכיי, טיפש, עיוור. הכי יקר לי, שהייתי בונה בעיני, פגעתי בו והחלפתי אותו באריזת ברק.”
רחל נתנה לו קוורול, וישבה לצידו, חושבת כמה החיים משנים את כיוון הרוח. למחרת הכפר רעד: יובל נפרד בתשר. שבוע לאחר מכן הוא הגיע לבית אסיה, לא לשער כמו ערב ההוא, אלא אל המרפסת, הוריד את הכובע בתור חורף ועמד, מביט על החלונות. הוא נבהל מהגשם, ועמד כמה שעות עד שהדלת נפתחה.
אסיה יצאה בחולצה ישנה ובחנוכייה על הראש. היא ניגשה אליו, והוא נפל על ברכיו, נגע בידיה והחזיק אותן קרוב לפנים. “סליחה,” לחשה. לא ידענו מה נאמר, ולא היה זה חשוב. החשוב היה שמבטיה של אסיה, כשבאתי לבקש להחלקת חבישה, לא היה עוד מדבר כארץ שרופה, אלא בריכות של יער עמוק, ובתוך הלב, נצנץ אש קטנה כמו פרח שלושה.
הם לא ערכו חתונה חגיגית, הם חיו יחד. יובל עבר לגור בבית הקטן של אסיה, תיקן גג, תיקן גדר, עבר על התנור. הוא עבד משקה לשעה, כאילו רוצה לכפר על העוון שלו. אסאסיה נפתחה, כמו פרח שהרקיע אחרונה של מים, חזרה לחייך. החיוך שלה היה כה חם ובוהק, שכאילו סביבו היה רק אור.
באחד הקיץ, כששדה החיטה היה במקסימום ריח ופרחי בר, עברתי ליד ביתם. שער הקוּרְדִי נפתח, הם ישבו על הספסל העץ הישן. יובל, חזק ובטוח, חיבק אותה, והיא חיבקה אליו ברוך, ושרה הלחנה שקטה בזמן שהיא מערבבת קערה של תות שדה ריחני. לידם, על הלוח המוצק, נרקם תינוק קטן, סאשון ילדון מתוק בת שמונה חודשים.
השמש שקעה מאחורי הנהר, ציירה את השמים בגוונים של אקווארלים עדינים. מרחוק נשמע חימוט של פרה, נביחת כלב, אבל על המרפסת הזו שלטה שלווה כזמן שעצר. עמדתי מביטה בהם ובדמעות של שמחה, דמעות שהפכו לקלות ולזוהרות.
