הסיפור של רינת הקסומה
רינת, בת חמש, חיה במקלט לילדים בירושלים מזה חודש שלם. היא הגיעה לשם אחרי מות סבתה, עם שאותה היא גרה עד כמה שהיא זוכרת. אִמָּה של רינת הייתה נעלמת משׁמע, וסבתה אמרה לה שהאם נרדפה הרחק ולא תחזור. לכן רינת קראה לסבתה «אמא דוסי» וניסתה לגדול כמה שאפשר, כפי שסבתה חזרה על:
כשאת תהיי גדולה, נבנה יחד בית חם.
רינת נשטה קערות, טיפסה על הרצפות, והרגישה שהיא כבר גדולה.
יום אחד, כאשר סבתה חלתה והגיעה משכת הצלה, נעמדה לפני דלת המקלט דודה לא מוכרת והעבירה אותה לשם. למרבה הפלא רינת חוותה במקלט חום, ילדים רבים, מטפלות אהובות, אבל הלב שלה היה קשור הביתה: הבית שבו היה החתול מקס והכלבה לולה, הריח של הלחמיים הצחורים והחום שסבתה הפיצה. היא חלמה שהדלת תפתח והסבתא תיכנס, תחייך ותאמר:
בואי, עוזרת שלי, נו נלך הביתה, החתול מקס כבר מתגעגע אלייך!
אבל אחרי שהמטפלת פיה, ילידת חנה, סיפרה לרינת שהסבתא הלכה לשמים, היא הבינה שאין עוד קסם של חזרה הביתה.
ואף כך, רינת לא ויתרה על האמונה בנסים. סבתה תמיד אמרה: «נס יעבור רק אם תאמיני בו באמת». היא קיבלה הרבה נסים קטנים: כשבביתה של השכנה, דודה רונית, הביאה לה ממתק או עוגייה, סבתה לחזה וראתה:
רינת שלי, זה ניסים של נדיבות אנושית.
רינת שמרה את המילים בליבה.
בזיכרון, כשחנה הוציאה ממזוודה סוכרייה והגישה לרינת, היא חייכה, נשקה אותה על הלחיים וצרחה:
תודה, חנה, על הנס.
חנה חייכה גם היא ונשקה את רינת במצח:
את הנס שלנו!
חצי שנה עברו, והגיעו חגי ראש השנה. רינת חרתה פתיתי שלג מדומה וקישרה את העץ. כולם צחקו ושמחו. באחד מהימים, חנה קראה לרינת לשיחה פרטית ולחשה:
בראש השנה מתרחשים נסים. כתבי על נייר את מה שאת הכי רוצה לשנה החדשה, ושימי אותו תחת הכרית, הוא יתגשם!
רינת לקחה גוש ברכת ישן שלקחה מבית סבתה, וכתבה: «רוצה לחזור הביתה». היא קפסה את המכתב ולא שם תחת הכרית, אלא בכיס של דובי הצעצועים שדוד רזאל, שכן מקומו, נתן לה. «החלק החשוב», זכרה סבתה, «זה לרצות בחוזקה ולהאמין».
והיא האמינה.
הנס לא הגיע, היא חיכתה בתמימות. באפריל, בוקר אביבי ושמשי, רינת ישבה על הדלפק של החלון וצפתה ברחוב, שם הנזיר יעקב נגזז במטלף. פתאום חנה, מעט מתוחה, נכנסה:
רינת, הבוסת שלנו קוראת לך למשרד.
רינת קפצה מהחלון ודרכה אל חנה:
עשיתי משהו רע?
לא, ילדה שלי, בואי, באו ניפגש! חנה תפסה את קשתותיה של רינת.
רינת רעדה:
מי?
נלך לראות, חנה לחצה את ידה על רינת והובילה אותה למשרד של מנהלת הבית, אנה כהן. שם רינת ראתה את דודה רונית.
רונית! צעקה רינת ורצה אליה.
דודה רונית חיבקה אותה בחום:
רינת שלי, שמש קטנה! אנו נוסעים הביתה, נכון?
בטח, נלך! חייכה רונית, מזגיה דמעות.
היא ישבה את רינת על הספה, ולצידה חיבקה אותה:
רינת, אנחנו נלך לגור יחד. דוד יוסי כבר מחכה לך, ואת תהיי בתנו! האם את מסכימה?
רינת חיבקה את רונית חזק, נמשכה לתוך מעיל של רונית, והעניקה את תשובתה: כמובן, מסכימה! רינת אהבה את רונית ואת דוד יוסי, והייתה בטוחה שהם כמו המשפחה של סבתה.
למחרת, רינת נסעה עם רונית הביתה. הם עמדו בפתח המקלט מחכים למונית. כל הנוכחים נפרדו מהם, חנה ניגשה למטפחתה וניגבה במגבת, מחייכת.
רינת לחצה על דוב הקטן והייתה אומרת לחנה:
תודה, חנה, שהצעת לי לגלגל משאלה לשנה החדשה! והגישה לחנה את הפתק הקטן שהייתה קופפת.
פיתה פתחה את המכתב והייתה קוראת באותיות גדולות: «רוצה לבית». חנה חיבקה את רינת, נשקה אותה במצח, והוסיפה:
ראית? אמרתי שכאשר מאמינים חזק, נסים קורים.
היום, כשאני מביטה אחורה, אני זוכרת את כל הרגעים האלו, את האמונה שלא מתה, והקסם שנשאר בליבנו.
