יום שלישי, 12 באפריל 2025
היום היה אחד מהימים שהשאיר אותי מבולבל, אבל גם מלא בתובנות. בפעם הראשונה במעט זמן, מצאתי את עצמי משוחח עם לייה, בחורה צעירה שנראתה כמעט חסרת משאבים, שנקלעה למצב של חוסר משכורת ובית. היא רצה לשמור על היכולת לשרוד, והחיפוש אחר מקלט היה חפץ מצחיק ופחד.
לייה נאלצה לישון בלילה הראשון בתחנת רכבת ההדסה, אחרי שהמחשבה של “אפשר להישאר בכמה לילות במרינה של תחנת הרכבת” נחשבה יותר מדי ריאלית. פתאום, היא נזכרה בחיקת דירת קיץ באיזור הכפרי של הגליל. “כפרי, אולי לא ממש בית, אבל לפחות יש קיר שצריך לתקן” היא לחשבה. כך קבעה לייה לרכוב ברכבת הקלה אל תחנת קיבוץ רמת נוף, שם היא לקחה מושב ליד החלון הקפוא ונסגרה בעיניים, ממתינה לזכרונות קשים: שניים של שנים לפני היא איבדה את הוריה, נאלצה לעזוב את אוניברסיטת תל אביב ולחפש עבודה במרכול “שוק העמק”.
היום, לאחר כל הקשיים, היא הכירה את איתן, בחור אדיב, שהציג עצמו כמתכנן עסק קטן. אחרי חודשיים הם ערכו חתונה פשוטה בבית הכנסת של השכונה, והייתה תחושה של שמחה ותקווה. אבל השמחה הייתה קצרה. איתן הציע למכור את דירת ההורים במרכז תל אביב ולפתוח עסק משותף, ובכל זאת הוא תיאר את החלום בכיסא של ריהוט מודרני כך שלא נותרה ללייה אפילו נצורה לשאול. היא האמינה שזו הדרך לקבל את האמת, והיא קיוותה שמאוחר יותר יוכל להוליד ולחיות כמו שאף אחת מהן לא חוותה.
העסק של איתן נכשל בתורו, והוויכוחים על כספים שהונפצו באוויר גרמו למרקם היחסים שלהם להתפרק. באותו רגע הוא חזר הביתה עם בחורה אחרת, וגרש את לייה מהדלת. היא חשבה תחילה להתקשר למשטרה, אך הבינה שאין לה מה להאשים. היא מכרה את הדירה בעצמה והעבירה את הכסף לאיתן.
ביציאה מהתחנה, לייה הלכה לבד על פלטפורמה ריקה, באביב המוקדם, כאשר עונת הקיץ עדיין לא התחילה. המגרש היה בוץ, והקוץ הצמחים השתרשו בשל שלוש השנים שחלפו. היא חשבה: “אדיין, אסדר את זה, הכל יחזור למקומו”. היא מצאה מפתח מחוץ לדלת, אבל הדלת העץ השחצינה נפתחה בחשש. אחרי ניסיונות רבים היא ישבה על המדרכה ובכיתה.
במקביל, היא שמעה ריח עשן וקולות משכונה קרובה. היא חיפשה את “דודה ריה”, שכינה שכנתה. לפתע היא נראתה עם זקן לבן, מתלבש בג’ינס וכתונת עבודה, מחזיק קערה משומשת במים חמים. הוא הציג את עצמו בשם מיכאל, חובש בריטון נעים, ושאל אם היא מחפשת בית. היא שאלה: “אתה חסר אחראיות? איפה דודה ריה?” הוא השיב: “אל תחששי, אני כאן לא פוגע באף אחד. אני גר כאן, בחצר.”
מיכאל, חף מתשובה, ביקש לעזור. הוא ניסה לתקן את הדלת, אך היא הייתה שבורה יותר מדי. לייה התווכנה לבכות, ואז הציעה מיכאל לשאול מה קורה. הוא סיפר שהיא נאלצה לחיות בקצה הדרך, וכי אין לה מקום אחר. מיכאל ניסה לפתוח את הדלת, ולאט לאט הפיק את המפתח. הוא חייך: “אל תדאגי, את יכולה לשהות כאן הלילה.”
המתנות של מיכאל לא נגמרו כאן. הוא קנה לה כמה עצים להדליק בתנור, ובקיצור הצית את האש. אחרי שעה הבית התחמם, ולייה הרגישה בטוחה יותר. היא הציעה למיכאל לשבת איתה לארוחת ערב, לשתות תה חם ולדבר על מצבה של האיבוד. מיכאל, שמקצועו היה מרצה באוניברסיטה, סיפר איך הוא רצה לחיות בחוץ בשל העשייה של חיי היום-יום, ואיך אחייניתו תטיה, בת 27, ניסתה לשכנע אותו למכור את הדירה ולהשקיע בקיץ נוח בכפר.
טיה הציעה למיכאל למכור את הדירה בתל אביב ולהשקיע במגרש חקלאי במחוז. הוא נענה לשכנעתה, ומכינה חיסכון בבנק במקורות. מאוחר יותר, מיכאל חיכה למפגש בטירה, שהחלה ולבסוף נגרם למקפיא נפל, כאשר טיה לא חזרה. הוא נאלץ לנוח על ספסל חוף, מבולבל ופגוע על ידי חוסר אמון.
לייה השתלטה על השיחה: “אני יודעת כמה אתה מרגיש בודד, ואני גם מרגישה זאת. נוכל לעזור אחד לשני”. מיכאל חייך, ואמר: “החיים לא תמיד מתנהלים כפי שתכננו, אבל תמיד יש פתרון”. הוא הציע ללייה לשוב ללימודים, להגיש בקשה למלגה ולפנות אל הרקטור.
אחר כך עברו שני שנים. לייה הצליחה במבחני הקורס והמשיכה לחיות במושב הצפון, לינה בבקתה של מיכאל לשבת בקיץ. בפעם האחרונה שנפגשו, היא חיבקה אותו בחום: “תודה על שהיית לי אח, על שהצלת אותי”. מיכאל חייך, והוסיף: “גם לי יש לך מקום בלבי, כמתנה של קיום”.
היום אני מביט פנימה ומבין שמקורות של תמיכה באים ממקומות בלתי צפויים: מישהו שלא היה מתכנן להיות חבר, מצא דרך להוציא אותי מהחושך. המסר שלי לעצמי: אף פעם לא תתעלם מהזדמנות לחבר לבבות, גם אם הם נראים שונים, כי לעתים ההזדמנות האמיתית היא פשוט לשתף ולתת.
לסיום, למדתי שהחיים אינם תמיד נמדדים במרחקים של כסף או בתים, אלא בעוצמת ההכנסה של חום האנוש. אני מבטיח לעצמי לחפש תמיד דרך להושיט יד לעוזרים ללא תנאי, בלי ציפיות, רק מתוך אהבה וקיום משותף.
