הכלב

תמיר פתח את הדלת ונכנס לדירה. הוא לא קרא את המשפט שאפשר היה לשמוע כמעט תמיד: אמא, אני בבית!. לרבקה נגרר תחושה מוזרה שהילד לא משיר את המגפיים על המדרגה, שלא נשמעת קלטת של מעיל חורפי, והוא לא מתעסק במשהו, לא מחריש

תמיר? קניתי חביתת קונסервס, תפוחי אדמה בתנור, עוד מעט נוכל.
שתיקה.

תמיר?

רבקה, בחשש, תפסה מגבת למטבח כדי לייבש את ידיה הרטובות ויצאה לחדר הכניסה. במבט ראשון היא ידעה שמשהו השתבש. הילד עמד קמט, לא בעצמו. הוא הרים את מבטו כלפי אמא באמון, וליבתה של רבקה נימלה כל כך הרבה כאב בעיניו. היא אחזה בו בשרוול, הסתכלה אליו בחשדנות:

נלחמת? נפגעת?
אאמא שם

הוא נלחץ, מנסה לא להדמיע.

דבר, אל תפחד!

אמא, שם יש כלב בפח אשפה. הוא פצוע. הפח לא רגיל, אלא חור בקיר הבסיס של הבית. רציתי לעזור לו, הוא נביח. הוא לא מצליח לקום, קר בחוץ, והאשפה נזרקה עליו.

רבקה נשמה הקלה החשוב שהבן בשלום.

איפה הוא? קרוב לביתנו?
לא, ברחוב אחר, בדרך לבית הספר. נלך? הוא צריך עזרה!
שאלת מישהו מבוגר?
שאלתי. אף אחד לא רצה. כולם הזליקו, וילד נימק את ראשו.

שמעת, תמר? כבר ערב, הרחוב חשוך. תוריד את המעיל, אולי הכלב פשוט עייף וצריך לנוח.
הוא לא יכול לקום.
אולי אתה מתבלבל בחושך. נחכה עד הבוקר. אם הוא עדיין שם, נחשוב על משהו נתקשר למע״ר או למשטרה. טוב? תסתכל, הידיים שלך קפאו, תוריד את המעיל מהר!

תמיר באיחור פתח את המעיל.

אמא, אם הוא יקפא עד הבוקר?
זה רק כלב, תמר, בטוח שהוא רחוב, יש לו פרווה. שום דבר לא יפגע בו.

מתוסכל, תמר נירדם וקפץ למקלחת לשטוף ידיים. הוא שם ידיו הקפוצות תחת זרם המים החמים, והמחשבה על הכלב שמביט מהחושך בתוככי חור האשפה לא הרפה. הוא זכר שהכלב היה חום-קופי, עם כתמים חומים על הלחיים. כמה זמן הוא שכב שם? למה הוא לא קם? התמונה של המפגש גרמה לו לבטן כאב, אפילו שימשה לו הקאה.

באותו ערב, אחרי שהשלימו את התיק לבית, הוא וחברו יצאו לשחק בחוץ. מזג האוויר היה חמים לירושלים, אבל הרוח הייתה קרה והשלג לא נמס. חזרו לא הביאו, והם גלגלו במדרון בעמים ובקפיצות, מדמיינים שהם סנובורדיסטים. פתאום החליטו ללכת דרך שביל צר שעבר על קיר הבניין. מה גרם לתמר להסתכל בחור של פח האשפה ולראות זוג עיניים מבריקות? בתחילה חשב שזה חתול. הם מתקרבים, מתבוננים… כלב.

תחזיקו לי את הרגליים, אני אנסה להגיע אליו!

תמר נרפה ליד הפתח ושאל למטה, אבל הכלב נבחה עליו.

בוא נלך הביתה. הוא ישן שם, אמר חברו.

כלב, כלב! בוא אליי! טו-טו! קרא לתמר, אבל הוא לא זז. תמר המשיך לשיר לזריחה. בוא אליי, אני אעזור לך! הוא ניסה להגיע לתוך הפתח. הכלב נבע בכעס.

תמר הדליק פנס מהטלפון והאיר למטה. הכלב היה מכוסה בפצעים קטנים, ובכף רגלו האחורית היה פצע גדול. איך אפשר לעזוב יצור חמוד שכזה במצב כזה?

במחצית השעה הבאה, תמר בן האחת-עשרה חיכה למבקרים, כמעט בדמעות, מבקש עזרה להוציא את הכלב החוצה. אנשים מזלזלו. צעירים, גברים בוגרים, פנסיונים כולם. אפילו החבר שלו נפרד ממנו כי היה רעב והיה מאחר. המבקרים אמרו:

למה אתה מתעסק בזה? תן לו לבד, הוא ייצא מתי שירצה.

בבוקר, תמר קם מוקדם יותר מהרגיל והחזיק את אמו, רבקה, שיצאה לעבודה בגינת ילדי הגן לפני השעה שבע.

תבדוק אותו, בטוח הוא כבר רץ, אתה מודאג לשווא. הוא נבוך, לא ישן, דאג לך?

תמר נשף ויצא מהר. במדרגות הוא נזכר בפינה תחת המדרגות לפני שנה מצא שם קופסה עם ארבע גורים. יחד עם אמו טיפלו בהם, מרפאו מהפרעושים, האכילו והעבירו למקלט. אין חיה שפספסה את לבו של תמר. בבית יש להם שני חתולים וכלב, והחתול הראשון קיבל מהאם ברגע נולד. חיות אחרות לקחו מהרחוב. קיץ עבר, מצא יונה מתה וקבר אותה תחת עץ בפארק. אם ראה קשיש עם כיסא קניות כבד, הוא רץ לעזור, אם קשיש צריך לחצות כביש עמוס, הוא שם רגלו שם. הוא אף ניגש לגברים שנראים מנודים תחת הספסלים ושואל אם הם חולים או רק שיכורים מפני שאף אחד לא יודע מתי באמת מישהו זקוק לעזרה.

בבוקר ההוא תמר רץ אל חור הפח. הוא קיווה שהכלב כבר לא שם, שהקפיא ופנה. אבל הוא עדיין שם, לבו כאב. הוא התקשר לאמא, ובכי רועש אמר:

אמא, שלחתי לך וידאו, תראי. אנחנו חייבים לעשות משהו, אנחנו לא יכולים פשוט לעזוב אותו…

רבקה חשבה על להתקשר למע״ר. היא הבטיחה לתמר שבקרוב תתקשר ותסדר את העניין, והוא ימשיך לשיעורים אין לו מה לעשות כאן.

במע״ר קיבלו תשובה שלא מטפלים במקרים כאלה והפנו למי שאחראי על מכולות האשפה. גם שיחה שם לא הביאה תוצאה. בתום הצהריים, רבקה חייגה לחברה, נטע. היא לא ידעה מה לעשות.

נטע, אין לי מושג, תמר מצא כלב, הוא

חברה קראה למקלט בית החיות והמתנדבים יצאו מיד לכתובת. תמר כבר חיכה שם, ניסה לברוח משיעור אחרון רק כדי לשמור על הכלב במילה טובה.

הוא כאן! הוא קרא כשהתארגנו.

המתנדפת קפצה לתוך החור עם שמיכה. אחרים החזיקו אותה ברגליים. הכלב נבך, לא יכל לנבוח. הוא היה קפוץ למבנה ברזל מכיוון שהוא השתתה קרח.

חבל עליך, חבל המתקן חיבק אותו על הראש, כמה עצמות יש לך!

הכלב היה שקט, ללא שיניים ברגע. הם עטפו אותו בשמיכה ושמו על האדמה כדי לנשום. תמר רץ סביבו. השאלה נותרה: מה נעשה איתו אם הוא לא יוכל ללכת?

תראה, חייתי, אתה הצלת אותי! אמרו המתנדבים. מה יהיה איתה? פצעיה קיבוציות.

הפצע ברגל היה חמור, והוא קפא קשות. אחרי כמה שבועות, כשהועבר למקלט, תמר ואמו קיבלו אותו לגדול בבית. רבקה חששה שמחלקת כלב נוסף תכביד עליהם, כי הם גרו רק שניים.

המעשה של תמר פורסם בעיתונים, העורכים ערכו ראיונות, אך הוא לא ראה עצמו לגיבור.

זה רק מה שאדם עם מצפון עושה, אמר תמר. אין כאן שום גיבוריות. אנשים הפכו כל כך קרירים שהחסד הקטן ביותר הפך למשהו נדיר זה מצער מאוד. עשיתי דבר פשוט והוא נעשה נעלה. תחשבו כמה העולם קפח!

העיתונאי שאל:

מה היית רוצה לשנות בעולם?
שהאנשים יהיו אדיבים יותר.

מה אתה רוצה להיות כשאתה גדול?
רוצה להיות מגדל כלבים, להתנדב, לעזור לחיות ולאנשים, במיוחד לקשישים. מצער אותי לראות זקנים בודדים, רוצה להיות חבר ותומך בשבילם.

איך הכלב מרגיש עכשיו? קראת לו גק?

כן, שמנו לו גק. הוא שלנו עכשיו. גק! בוא אליי, ילד! נלמד את הדוד כמה טריקים למדנו?

הכלב השועמם רץ אליו.

שב, גק! שכב! גרור, חביב! איזה יופי!

תמר הוא בן עם לב פצוע. לב פצוע אף פעם לא מנוחה. כל עוד סבל קיים, אלימות וחוסר אמפתיה, ובתוך כל זה חיות שמחכות לעזרה, רק מעט יעשו זאת עד שהלבבות של אנשים כמו תמר יהיו רבים ויפצחו. אז יגיע היום שבו טוב לב ינצח, ונחיה באושר, באהבה ובתמיכה אחד לשני. חיבוק חם לכולם.