אמא, תארי לך אם אסיים באוניברסיטת תל אביב! שם יש חוג לשפות, קראתי בפורומים בוגרים עובדים באו״ם, אפילו בשגרירויות
רבקה הפילה את סכין החיתוך מהקופסה, והביטה בת בתה כאילו זה היה מציע לכתוב שיר על השולחן.
שירה, מה את מדברת? איזו תל אביב? חייכה קלה, חוזרת לסלט הכרוב. לאן את רוצה ללכת! שם חפורים חכמים עד אין קץ. תנחתי על האדמה! תשתחי, תחזרי חזרה, והמקומות באוניברסיטאות הטובות כבר יימלאו.
אבל הציונים שלי
ציונים, ציונים. הרימה את הסכין. שמחי שיש כאן מה לעשות. ותהיי כאן איתי, לא תצטרכי להסתתר בפינות של אחרים.
שירה נעמדה שקטה, מביטה בחלון. אימתה כבר אסרה על חלומות לפני שהחלו לחול. תוצאות הבגרות היא קראה בחדרה, סוגרת את הדלת במנעול. תשעים וארבע ברמת עברית, תשעים ואחת באנגלית, שמונים ותשע במקצוע חברה.
היא קראה את המספרים שלוש פעמים, לא האמינה. אחרי כן שכבבה על הכרית והביטה בתקרת החדר, שבה סדק היה כמו מפת מדינה בלתי מוכרת. בראש היה ריק וצלול בוזמנית. היא הייתה אחת המצליחות ביותר בשכונה. עם ציונים כאלה אפשר להיכנס לכל מקום.
כל מקום
הערב ההוא היא חקרה את אתרי האוניברסיטאות עד שלוש לפנות בוקר, דפקה תכניות, קראה חוות דעת, השוות נקודות קבלה. וכשהיא נגעה בעמוד של אוניברסיטת חיפה עם בניין היסטורי בתמונה ותיאור של החוג לשפות משהו נצמץ בתוכה, כמו מנעול שנפתח סוף סוף.
זהו. זה היעד.
אבל אימה לא קיבלה את הבחירה.
אל תחשבי בכלל! קולה של רבקה התפרץ לצעקה. איזו חיפה?! את מתכננת לעזוב אותי כאן?
רבקה רצה במטבח, תופסת את קצה השולחן, את גב הכיסא.
אמא, אני לא עוזבת
עוזבת! בוגדנית! גידלתי אותך, חייתי בשבילך, ואת
המחזה הזה חזר על עצמו כל יום.
שירה הפסקה לישון טוב. תחת העיניים נוצרו כהיות, הרעב נעלם. היא חלפה בדירה כמו צל, מנסה לא להיתפס בעיני אימה, אך זה היה בלתי אפשרי הדירת שני חדרים הייתה קטנה מדי כדי להסתתר.
רבקה, די כבר, אמרה דודה מרינה, אחותה הצעירה של האם, שהגיעה בסוף השבוע והציתה את אחת הסצנות של הטרגדיה. הילדה מנסה. תני לה ללכת, ללמוד. זה העתיד שלה!
ומה עם העתיד שלי? ירקשה מרינה. ארבעים ושלוש אני! כל החיים לפני! המשיכה בקול נרדם. ושירה לא תדאג לך! יש לה חיים משלה!
הסבתא, שקטה וקמורה, ישבה בפינה ומנהלת בראש.
רבקה, שחררי את הילדה. אחרי זה תצטרכי לשבור את המרפקים על מה שלא נתת לה הזדמנות לגדול.
רבקה לא שמעה. במוחה התהוותה תכנית.
כמה ימים לאחר מכן שירה חפצה את כל הארון, את כל מדפי השולחן. דרכון, תעודת לידה, תעודה כולם נעלמו.
אמא! איפה המסמכים שלי?
רבקה חנתה לפני הטלוויזיה כאילו ניצחה.
שם, שם שלא תגיעי אליו. ולא אשנה דבר, הבנת? את בת שבעה עשר, בלי ההסכמת שלי לא תיסעי לשום מקום.
שירה נשקעה על כיסא. במוחו רק מחשבה אחת רצה: הקבלה תסתיים בעוד שבוע. ואין לה שום מסמך, ואין לחתימה של האם.
היא התקשרה לאוניברסיטה קול מנומס הסביר שמועמדים קטינים צריכים אישור של אפוטרופוס. ללא יוצא מן הכלל.
היא התקשרה לקו חם של עורך דין הוא אישר: עד גיל שמונה עשרה האם יכולה להחליט על חייה של הילדה.
דודה מרינה ביקרה עוד פעמיים, ניסתה לשכנע את האחות ללא הועיל. רבקה חיבקה את בתה כאילו ממנה תלויה חייה.
שלושה ימים לפני סגירת הרישום, שירה נכנעה. היא הלכה עם אימה לאוניברסיטה המקומית. בניין משעמם בפריפריה, עם טיח שמזדקן כמו גבינה פקוחה, ושלט עם אותיות מתעקמות.
בקבלה ריח של אבק וייאוש. האישה שמול השולחן קיבלה את המסמכים מבלי להביט בעיניים, והזמינה משהו על לוח הזמנים.
שירה יצאה למרפסת ונשארה שם משקיפה על האספלט האפור. בפנים היה ריק. הכל נשרף.
ראתי? כמה טוב! חייכה האם. תהיה איתי. לא צריך לנסוע לשום מקום. אמרתי לך אין צורך להתעלות!
החודשים הראשונים ללימודים הפכו לעינויים משלהם. המרצים קראו מצגות משנות העשרים, הסטודנטים היו מרוכזים בטלפונים, והדלת של השירותים בקומת הראשונה לא נפתחה כבר חמש שנים.
שירה באה לשיעורים בכפייה, ואז החלה להחסיר.
איפה את? שאלה חברה לכיתה, יוליה, האחת היחידה שהיא מדברת איתה מדי פעם, שהייתה במדרגות. בספרייה.
זה היה נכון. ספריית העיר הפכה למקלט שלה. שם היא ישבה שעות על גבי שעות, עטופה בספרי תחביר, פונטיקה, גאוגרפיה תרבותית. מתכוננת. למטרה? היא עדיין לא הכירה.
יום הולדתה שמונה עשרה נפל ביום שלישי של נובמבר אפור. האם אפתה עוגה וקראה לשכנה שירה ישבה לשעה, ניפחה את הנרות, אכלה חתיכה ועזבה לחדר.
בבוקר שלמחרת היא הלכה לדיקן.
בקשה להסרת עצמו מרשימת הסטודנטים, היא הניחה את הדף על השולחן.
המזכירה הרימה גבה, אך לא אמרה דבר. היא ראתה דברים גרועים יותר.
בבית שירה שלפה מהחדר הסודי שבגדר הארון את המסמכים האם החזירה אותם מיד אחרי הקבלה. דרכון, תעודה, תעודת לידה כולם במקום.
לאן את מתכוונת? קולה של האם.
שירה הסתכלה. רבקה עמדה בדלת.
אני עוברת. לחיפה.
מה? שוב בשבילך? אסור!
אני בת שמונה עשרה. אתה כבר לא יכולה לצוות לי איך לחיות!
רבקה תחזה מכעס.
את… אינך אסירת תודה! אחרי כל מה שעשיתי בשבילך
אתתקשר כשאגיע, שירה סגרה את הרוכסן על התיק.
היא יצאה מהדירה, משאירה מאחוריה את הכלוב.
דודה מרינה חיכתה לה בתחנת האוטובוס.
קחי, היא הוציאה מעטפה מהתיקה. שמרתי. זה יספיק לתחילת הדרך.
שירה רצתה להתווכח, אבל דודה הניפה יד.
שתקי. מגיע לך. היא חיבקה אותה בחוזקה, עד שנשמע קפיצה. אל תוותרי שם, שמעי? מה שיקרה אל תוותרי.
האוטובוס לחיפה יצא בחמש בבוקר. שירה צפתה איך הבתים חמש-קומתיים של עירה נמסים בערפל של השחר. היא לא בכתה. הדמעות לא יצאו. רק תחושה צלולה של נשימה מלאה.
החדר המשותף היה זעיר מיטה, שולחן, כיסא, והכל.
שלושה ימים אחרי ההגעה היא מצאה עבודה כשרתת קפה. משמרות של שתיםעשרה שעות, רגליה מנגנות עד הערב, וריח של בצל מטוגן נשאר על שערה לנצח. השכר הספיק לשלם שכירות, אוכל ו החשוב ביותר ספרי לימוד.
שנה אחת חלפה בקצב מתוח. בבוקר שינה עד השעה האחרונה. בצהריים עד הערב עבודה. בלילה סיכומים, מבחנים, הקשבה. היא חיה ברעב במובן המילולי. אכלה שאריות מהמטבח של הקפה, ערביה שתתה תה עם לחם. היא ירדה שש קילוגרמים. פעם אחת כמעט הפילה על עצמה באולם המנהל שלח אותה הביתה והורה לה לאכול טוב.
אבל שירה המשיכה קדימה. יש לה חלום, ולא יכולה להפסיד.
בקיץ היא שלחה בקשה. לאותה אוניברסיטה, לאותו חוג. ציון הקבלה גבוה, אבל ציוניה עוד יותר גבוה.
רשימות הוצגו באוגוסט. שירה עמדה לפני הלוח, מחפשת את שם משפחתה הלב פעמע בבטנה.
מצאה.
מימון.
היא ישבה על מדרגות הבניין העתיק, עם תקרות מקומרות וזכוכיות צבעוניות. אנשים עברו, מביטים, אבל היא לא שמעה.
היא הצליחה
חמישה שנים עברו כאילו יום אחד ארוך ומלא. היא לא חזרה לעיר הולדתה. דחתה בקשות האם לבוא לחג ראש השנה או יום הולדת.
רבקה התקשרה רק מדי פעם. השיחות ארעו בתלונות ובאשמות. שירה הקשיבה, הנהנה, אמרה: «כן, מבין, שלום, ביי».
והיא חזרה לחייה.
בבוקר של יוני היא קיבלה תעודת בוגר עם כיפה אדומה. היא יצאה מבניין האוניברסיטה, מחזיקה את התעודה ביד, ועצמה על חוף הים.
הצעת עבודה כבר הייתה במכתב חברה בינלאומית, מחלקת תרגום, שכר שלא חלמה עליו מעולם.
הטלפון רשרש. האם
שירה, מתי תחזרי? יש לי
אמא, קטעה בחסד, אך בחוזק. זה הרגע, קיבלתי תואר, יש לי עבודה בתל אביב. לא אחזור.
הפסקה, ואז בכי.
את מזניחה אותי! ידעתי! אין תודה
שלום, אמא. אדבר בעוד כמה חודשים.
היא קראה את השיחה, הסתכלה על המים אפורים, עם ברק של אור. במרחק נשמע צליל של ספינה.
שירה חייכה בשקט לעצמה. היא לא תתן לעצמה להישבר. היא הגיעה למטרה.
