במהלך הארוחה, בתי הציגה לי בדממה פתק משורטט בקפלים קטנים על השולחן. «המעיני את עצמך חולה ותצא מיד», נכתב במילים מתפזרות. כשפתחתי את הדף הקטנטן, לא חשבתי שכוח חמשת המילים האלו, בכתיב היד המוכר של בתי, יכתיב את גורלי כולו: «המעיני חולה ותצא». הביטתי בה בתמיהה, והיא רק ניתקה בראש ברעידות, מביטה בעיניים שמבקשות שאאמין לה. רק מאוחר יותר הבנתי למה.
הבוקר התחיל כרגיל בביתנו בפרברי תל אביב. לפני כשנתיים נישאתי לאיתן, איש עסקים מצליח שפגשתי אחרי הגירושין. חיינו נראו מושלמים בעיני כולם: בית נוח, חשבון בנק מלא, ובתנו, תזילה, מצאה לבסוף יציבות שחלמה עליה. תזילה הייתה ילדה שקטה, מתבוננת, כמעט כמו ספוג שסופג כל מה שסביבה. בתחילה הקשר שלה איתן היה מתוח, כמו אצל כל נערה עם חם, אך עם הזמן מצאנו איזון או לפחות היה לי תחושה כך.
בבוקר שבת ההוא, איתן הזמין שותפו לארוחת בוקר בבית. האירוע היה חשוב; הם דנו בהרחבת החברה, והוא רצה לרשמם רושם טוב. כל השבוע הכנתי תפריט, קישוטים, אפילו את הספלים של השולחן. במטבח, כאשר סיימתי לערב את הסלט, הופיעה תזילה עם פנים חיוורות ועיניים מלאות מתח.
אמא, לחשה, מתקרבת בזהירות, צריך להראות לך משהו בחדר שלי.
איתן נכנס למטבח באותו רגע, מסדיר את עניבת שלו, תמיד חתוח ללא פגם, אפילו במפגשים בלתי פורמליים בבית. על מה אתם מדברים בקול רך? שאל עם חיוך שלא הגיע לעיניים.
שום דבר, עניתי בטון, תזילה רק מבקשת עזרה במטלה בית ספרית.
תמהרי, אמר, מביט בזרוע השעון שלו, האורחים מגיעים בעוד שלישים, ואני צריך שתהיי כאן לקבלם יחדיי.
הצבתי ראש והלכתי אחרי בתי בשביל. ברגע שנכנסנו לחדר, היא סגרה את הדלת בחוזקה, כמעט חדה מדי. מה קורה, מותק? את מפחידה אותי, ביקשתי.
תזילה לא הגביבה. היא חיפשה במגירה פתק קטן, והציגה לי אותו, מביטה בחשש אל הפתח. פתחתי את הקו וקראתי: «המעיני חולה ותצא. עכשיו».
תזילה, איזו בדיחה זאת? שאלתי, מבולבלת ומעט מרוגעת. אין לנו זמן לשטויות, האורחים מגיעים.
זו לא בדיחה, לחשה בקול דחוק, בבקשה, אמוני. עליך לצאת מהבית עכשיו. המציאי סיבה, אמרי חולה ונסעי.
הפחד בעיניה של תזילה קפא לי את הדם. במשך כל חיי אם, לא ראיתי בתי כה רצינית ומפוחדת. תזילה, מה קורה?״
היא הביטה סביב, כאילו מודאגת שמישהו שומע. לא אוכל להסביר עכשיו. אחזיק במילה, אחרי כן אספר הכל. עכשיו תאמיני בי, בבקשה.
באותו רגע שמעו הליכה במעקה, ופתאום נראה איתן בעיניים מתוחות, מזעזע. מה קורה כאן? למה כך הרבה זמן? האורח הראשון הגיע כבר.
הסתכלתי בתזילה, עיניה מבקשות בחשש, ואז, ברגע של דחף בלתי מוסבר, החלטתי להאמין לה. סליחה, איתן, אמרתי, מנענע ראש, פתאום מרגיש לי חוסר יציבות. אולי migraine.
איתן נגח במבט, קרוע בין קמטוב לעיניים מצוממות. עכשיו? את הייתה מושלמת לפני חמש דקות.
זה פתאום, ניסה להסביר, קיבלתי התקף. אולי תתן לי כדור, אשכב כמה רגעים.
המתח נמשך, ואז צלצול פעמון הדלת חזר, והאורחים נכנסו. איתן אמר, טוב, תמשיכי, נסי לבוא כמה שיותר מהר.
בזמן שהאורחים נפלו, תזילה קיבלה אותי בחוזק, לא תלכי למיטה. נצא מכאן מיד. תגידי שאת צריכה ללכת לבית מרקחת לקנות משקה חזק יותר. אני איתך.
זה סוריאליסטי, צעקתי, לא אוכל לעזוב את האורחים.
אמא, קולה רעד, בבקשה, זה לא משחק. זה קשור לחייך.
הקפאת קפא לי הצוואר, פחדתי מה שמסתתר מאחורי הפחד של תזילה. באתי לעזוב, לקחתי את הארנק והמפתח. מצאנו את איתן בפטש עם שני אנשי עסקים במזג של ברז, מחייך.
איתן, סליחה, נקטתי, כואב לי הראש יותר ויותר, אלך לבית מרקחת. תזילה איתי.
הוא חייך ברגע, ואז פנה לאורחים במבט של ויתור. אשתי חולה, נחזור בקרוב, אמר, קולה רגוע אך בעיניו היה משהו לא ברור.
בכביש, תזילה לחשה, הוא מנסה להרוג אותי, שמעה את השיחה שלו בטלפון, מזכיר להוראת רעל בתה. עצרתי ברגע, כמעט פגעתי בעגלה. המילים של תזילה נשמעו כמו סרט מתוח.
מה קורה, תזילה? זה לא מצחיק, ניסיתי לומר בקול רועד.
הוא דיבר על הרעל, אמא, היא מציצה, היה שם תכנון לשים את זה בתה שלך, להיראות כמו התקף לב.
הקול של איתן בתגובה בקול כעס גרש אותי משם, זה לא היה, תזילה, זה היה רק על העסק.
תזילה שלפה נייר ממטמון, הראתה לי קבלה של חשבון בנק נוסף של איתן. הוא מעביר סכומים קטנים כל חודש, לא רוצה שיבחרו. חשבנו על פנסיה, על פוליסת ביטוח חיים של מיליון שלקחנו לפני חצי שנה.
המציאות נגררה כמו סרט שחור. האורחים שיבחו את הפוליסה, אבל היו שם חובות ענק, מצבה של החברה על קצה הסף.
החומר הפיזי שמצאתי היה בקבוקון ללא תווית במגירת המשרד. תזילה צילמה אותו בטלפון.
הייתי עומדת על הקצה, מתמודדת עם מציאות קיצונית. פתאום צלצול טלפון הודעה אחת בלבד: עכשיו. דם קפא בעורקי.
נסינו לברוח. תזילה קראה לי על שיחה שלקחה את ראשי: אתמול בלילה שמעתי אותו במרכז קו של חיי, קיבל לשים רעל בתה שלי, רוצה למות בגלל הביטוח.
ביחד, ברכבי, ננסנו לברוח מהדלת. האורח, ברכבות, צעק ולחץ על הלחנה, אך לא היה לנו מקום לחכות.
במהלך המרדף, רכבנו דרך חניון שכונתי, סיימנו במרכז קניות קוואר-ויוו, קיבלתי שיחות מנותקות מאיתן שמבקש לשוב הביתה, אבל ההודעה האחרונה הייתה: אמא, בואי הביתה, אני מדאגת.
הזעקתי לעזרה, חיבקתי את תזילה, והגענו לשוטר. הם חשדו שהזועמת מהאשמות של תזילה, אך הפקיד הציג את ההדגימות, מצא רכיב ארס, וחשש שהאורח מתכנן להרוג.
הפרשה נעשתה פומבית בטלוויזיה. איתן נלכד, נחשף כמתכנן פשעי רמאות ונסיון רצח, וקיבל שלוש עשרה שנות מאסר, עם חמש עשרה שנה נוספות על רשלנות פיננסית.
במשך זמן קצר אחרי, תזילה ואני עברנו לדירה חדשה. ביום אחד, פקחתי מדף וקיבלתי פתק קטן שוב עטו של תזילה «המעיני חולה ותצא». שמרתי אותו בקופסה מעץ, מזכרת של כוח השורש שהצלחנו למצוא.
שנה חלפה, חברה שלי, עורכת דין בשם רונית, חקרה את מקרה האישה הראשונה של איתן המוות שלו נחשף כהרעלה ארס. הוא נשלח למאסר עולם, והחזרת כספי הביטוח חזר אליי חצי מיליון ש״ח.
הרים כוס, קמתי על הבר, והבטחתי לעצמי: נמשיך לחיות, נזכור שהחיים יכולים להשתנות פתאום, גם מתוך פתק קטן שנכתב בחשיבה מהירה של נערה. הסיום של הסיפור הוא לא עוד סיום, אלא תחילתו של פרק חדש של תקווה.
