רונית, האם בת תשעים, לוחשת בטלפון ומבקשת בקול רועד: “התקשרי לקרן, הוא חייב לבוא מיד!” בתה, אורית, צועקת במצוקה שלושת הילדים חולים, משקימים קושי, והיא לא מצליחה להגיע עם המרפאה. רונית מנסה להרגיע, אך הלחץ מתרכז סביב נכדתיה.
“רגע, אורית, אל דאגה,” היא אומרת בקול מרגיע, מנסה לא להעצים את המתח. היא לוחצת על כפתור השיחה, ידיה רוטטות מחיפוש מספר בכתובות. שלושה ילדים חולים, אורית לבד, בעלה בעבודה המצב קריטי.
קארן, אחיה של רונית, בטלפון משיב אחרי כמה צפצופים. “אמא, מה קורה?” הוא שואל. רונית מתארת בקושי את המצב: “ענת התקשרה. שלושת הילדים חלו פתאום, צריך לרוץ למרפאה. בעלה בעבודה ולא יכול לקבל חופשה. תוכל לבוא ולקחת אותם? זה לא ייקח הרבה זמן.”
השתיקה ממלאת את הקו. קארן נושם עמוק ומגיב: “אמא, היום זה יום הולדת של עינת, הזמנו מסעדה לפני שבועיים. נסיעה לכתובת של ענת בחוץ לעיר ארוכה, לא נגיע בזמן. אז לא אצליח.”
רונית לוחצת חזק יותר על הטלפון, ידיה מזיעות. “קארן, אתה לא שומע? הילדים חולים! הילדים שלך! הן נכדותיך! ענת לא תוכל להתמודד לבד עם שלושת התינוקות המשוטטים!”
קארן משיב בקו קר: “אמא, אני מבין, אבל יש לנו תוכניות. אפשר להזמין מונית או שתאתי עם אבא. מה הבעיה?” רונית מתרגשת, רגליה נושאות אותה לכיסא, היא לא יכולה להאמין למה שהיא שומעת.
“אבא בעבודה!” היא מתפרצת. “אני לא יכולה לשאת שלושה ילדים חולים לבד! אתה לא מבין דברים בסיסיים?” קארן משיב בחום קר: “אמא, אני מצטער, זה לא הבעיה שלי. הילדים הם אחריות של ענת. היא תטפל בזה בעצמה.”
רונית מתפלאת מנקמה: “איך זה לא הבעיה שלך? זו המשפחה שלך! האחות שלך! איך אתה לא מוכן לעזור לרגע אחד?” קארן נוהג: “אמרתי שלא יכול, אנחנו מתכוננים ליציאה, מצטער.” צלצולי הטלפון חודרים באוזן, רונית מביטה במסך, ידיה רוטטות. היא מתקשרת שוב, פעם נוספת, והשתיקה נשארת.
הכעס מתפשט בתוכה כמו אש. היא מחליטה להתקשר לחמותה, חנה. “היי, חנה, למה אינך מבקשת מקרן לעזור? הם נכדותיך, חולים! ענת תקשה לבד!” חנה משיבה בקול מרוחק: “רונית, הטיפול בילדים הוא עניין של ההורים. יש מוניות, אמבולנס. הילדים כבר לא תינוקות. ענת בוגרת ויודעת להתמודד.”
המילים של חנה חורצות עמוק יותר מהסירוב של קארן. רונית מתרסקת: “את באמת חושבת איך נביא שלושה תינוקות חולים במונית? הם כל כך קטנים! ענת לא תוכל להספיק לבד!”
חנה ממשיכה בנימוס קר: “זה הילדים של ענת, רונית. יש לנו ערב מתוכנן, לא נרצה לשבור אותו בגלל בעיות של אחרים.” הגעגועים מתחלפים בכעס: “אם כך, אל תציגו את הילדים שלנו בעינינו!”
הימים חולפים בטשטוש. רונית לא מתקשרת לקרן, והוא שותק גם הוא. היא מנסה לא לחשוב על המקרה, אך הטחינה מתפוצצת. בלילות היא מתהפכת במיטה, מתלבטת איך בנה את הבן הזה, למה הוא הפך קפדן כל כך? בעלה מנסה לשוחח, היא מסרבת, מרגישה שהיא צריכה לפתור זאת לבד.
בערב של היום הרביעי, רונית מחליטה לנסוע לבקר בקרן. היא רוצה לראות בעיניים, לשמוע פנים אל פנים מה הוא חשב שהדיחה את המשפחה שלו. היא מגיעה לדלת, חנה פותחת אותה במבט של הפתעה, ואז מתרחקת לשולחן המטבח. רונית נכנסת, בלי להסיר את המעיל.
“איפה קרן?” היא שואלת בחוסר סבלנות. “בחדר,” חנה מציינת ומצביעה לדלת.
קרן עומד מול האם, מבטו נודד לרגע, ואז הוא קפוא. “אמא, מה קרה?” הוא שואל. רונית מתפוצצת: “איך יכולת? איך יכולת לסרב לילדים חולים? לא גדלתי אותך כך! לא חינכתי אותך להיות אנוכי!”
קרן עומד בעמידה רגועה, פניו קפדניות. הוא משיב: “אמא, את יכולה להזמין מונית, לנסוע לעינת, לעזור לילדים. אני לא צריך להוציא את כל תוכניותיי בשביל זה.” הוא נוהג על ידי חוסר חום, מה שמעצים את הרגש של רונית.
הוא מוסיף: “את שוכחת שמתי ענת הפסיקה לדבר איתנו אחרי שמכרנו דירה? היא מתלוננת על כל דבר, ואני לא רוצה לשמוע על כך.” רונית מתבכרת: “מאז קנינו את הדירה, היא נראתה כזועמת, לא מקבלת שיחות, משאירה אותי לבד. עכשיו פתאום צריך עזרה?”
קרן מקשיב ברוגע: “ענת גרה בדירה שכורה, אנחנו בת שני חדרים בבעלות שלנו, ללא ילדים. בטח היא מצטערת, אבל זה לא מקום שלנו.” רונית נוהגת: “אנחנו קנינו את הדירה בעצמנו, לא קיבלנו עזרה. בעיותיה של ענת הן בעיותיה.”
היא מתקרבת, אגרופים מתהדקים בטבעיות: “אתה מדבר על אחיך? על המשפחה?” קארן משיב בקול גבוה: “המשפחה שלי היא ענת. היא צריכה לחשוב בעצמה!”
רונית מתקיפה: “אתה אלטרואיסט? אתה רק חוקר את עצמך! ענת מתמודדת בחופשיות עם הילדים, ואתה לא יכול לעזור אפילו פעם אחת!” קארן צוחק: “למה אני צריך לעזור למישהי שלא מדברת איתי חצי שנה? הפסקנו לדבר עם ענת!”
קארן נושם עמוק, מדבר ברוגע יותר: “אבל למה אתה תמיד עומד על ענת? זה היה תמיד ככה. אני מרגיש ריק בעיניים שלך.” רונית מתפוצצת: “אתה חסר לב! איך אתה יכול לומר זאת? האחות שלי מתמודדת עם הילדים, ואתה לא מוכן אפילו לעלות על רכב!”
קארן משיב קור: “אם זה היה בעיה של המשפחה, היית מתארגן על הציפייה, ולא קיבלת תשובה ממני!” רונית מרגישה שהלב שלה נקרע. היא קופצת מהדירה, עומדת במדרגות, נושמת קצב. הכל נראה בוער בפנים, איך בן יכול לדבר ככה אליה?
קור רוח קר בחוץ נכה את פניה, אך הנשימה לא הקלה. היא הולכת לתחנת האוטובוס, והחשיבה שלה מתמקדת באותה שאלה: איפה הטעות? איך חינכתי את קארן להיות כה אנוכי? למה המשפחה חייבת להתעלם מהרצון לעזור אחד לשני?
היא מתרסקת באמצע המדרכה, עוברים אנשים משני צידיה. “אולי קארן צודק?” היא חושבת. “אולי אשמתי בחוסר ההתמקדות שלו בעצמי?” הספק מתמקם בתוכה, זרוע קטנה וחדה, מתרחבת עם כל צעד.
היא עולה על קו האוטובוס, מציצה מבט מהחלון. הבתים חולפים, המכוניות חולפות, החיים נמשכים. בפנים, משהו נשבר. היא שואלת אם תוכל לתקן זאת, אם תוכל להחזיר את הקשר עם בנה, אם הוא יסלח על סירובו. האוטובוס רועד על הפצלים, היא סוגרת עיניים, מקווה שמחר יהיה יותר ברור, שמילים נכונות יימצאו, שהמשפחה תחזור להיות משפחה. אולי אף פעם לא יהיה מאוחר מדי, אולי כבר עבר זמן רב מדי….
