היי, שמעת את הסיפור של מאיה כהן? היא הייתה עובדת ניקיון במדרגות של יחידת מגורים ישנה בתל אביב, כדי לבנות עתיד לבנה של אורן לוי, הילד שהיא גדלה לבד. מה שבאמת מכניס דמעות זה מה שקרה אחר כך.
כל בוקר, כשהשחר רק מתחיל לדפוק בחלונות הבניין, מאיה משטחת את שיערה לאחור, חובשת סינר ירוק ומתחילה לטפס במדרגות. היא בת שלושים וחמש, והחיוך שלה מדליק את ההולכה יותר מנור זוהר. מאז שהגיע אורן לעולם לפני שש שנים, החיים שלה נסבו סביב משפט אחד: “שיהיה לו טוב”. אביו ניגש לעולם מוקדם מדי, כאילו לא הספיק אפילו לסיים את המשפט הראשון שלו, והיא למדה ברגע אחד מהחיים מה משמעות של להיות גם אם, גם אבא, וגם אדם שלא מותר לו להתעייף.
המגב חוסף על הריצוף, הדלי בוהה מצידו, ומאיה סופרת במחשבה את הצעדים לא כמטלה, אלא כדרך. כל קומה היא יום משולם, ארוחה נוספת על השולחן, דף חדש במחברת של אורן. למרות שהשרוול שלה נרטב, היא מחזיקה בחיוך בשביל אחר הצהריים, כשאורן יוצא משער בית הספר ורץ אליה עם תיקו שמלטף ברקע.
אמא, היום קראתי בקול גבוהה! הוא קרא כשהוא רץ אליה.
ובמדרגות שלנו יש גם קהל שמחכה לשמוע אותך, ענתה מאיה בחיוך, ואורן צחק בקול רם.
לאחר הלימודים, היא לוקחת אותו בידו ויוצאים יחד לעבודה על המדרגות. במידה אחת היא מחזיקה את זנב המגב, וביד השנייה את אצבעותיו החמות של אורן. הוא כבר יודע את הקצב: היא מנקה את המעקות, הוא פותח וסוגר את תיבות הדואר אחת אחרי השנייה, כאילו כל תיבה היא ספר שמחכה לקריאה. כשמתעייפים, יושבים על מדרגה וקוראים בקול ספר אהוב, והמילים ממלאות את הבית במנגינה פשוטה וטהורה.
שכנים עוברים בחיפזון, שרים כתפיים; אחרים מורידים מבט, מתביישים לראות ילד שלומד ליד דלי מים. אבל היו גם כאלה שמורידים על הדלת שקית תפוחים או כרטיס עם “כל הכבוד, אלוף!” שהשאיר לאורן תחושת גאווה.
אמא, כאן אני מרגיש בנוח, הוא אומר לפעמים. חם כשאתה קורא לי “כל הכבוד” בעיניים.
מאיה צוחקת ברגישות פנימית. היא אוהבת לראות את בניה שמח לצידה, אבל היא רוצה שתהיה לו שמחה משלו, בלי ריח של חומר ניקוי. היא חשתה על ילדות עם דשא על הברך ומחברות מלאות, לא רק מדרגות שמסתיימות ומתחילות שוב במעגל.
יום קיץ קריר בנובמבר, כשהאור קצר והאוויר חודר, אורן קרא על המדרגה השלישית. מאיה משחה בקפידה פינה מלוכלכת, אז הופיעה במדרכה גברת מבוגרת בחולצת כחול כהה. היא עצרה בלי להפריע, הקשיבה לבן של מאיה מסדר את המילים, ואז המשיכה בקול יותר בטוח עד שהמילים שלו הפכו לחלקות ויפות.
קוראת יפה, חמוד, אמרה הגברת. איך קוראים לך?
אורן, ענה הוא, מביט בפנים הזוהרות.
ומה שמך של הקטנה? שאלה.
מאיה, היא ענתה.
היא חייכה, הסתכלה על המגב, על הדלי, על ידיה של מאיה, עייפות במראה חמוד.
אני רונית, המשיכה. לימדתי ארבעים שנה עברית. אם תרצו, אפשר לבדוק את אורן קצת כאן על המדרגות. מבטיחה שלא אשפוך ניקוד.
שלושתם צחקו, והבדיקה הפכה לשיחה. אורן סיפר על הדמויות שלו, על איך “לפעמים אנשים רעים רק עייפים” ועל איך “גיבורים לא מרימים קולות אלא עושים את העבודה”. רונית הקשיבה, שאלה, ולבסוף שלפה מחברת קטנה מהתיק.
אורן, כך תכתוב. עשר שורות ביום, על כל דבר: על המדרגות, על הגשם, על אמא. אם תרשו, אבוא לבקר מדי פעם. מתגעגעת לילדים שלומדים.
מאיה הרגישה בחזה שלה אור קטן נדלק, כמו נר שמנצנץ. היא אמרה תודה בקול כה נמוך שזה נשמע כמו תפילה.
בערב, כשחזרו הביתה, אכלו מרק וקראו קטעים מהמחברת בתור. כל יום שאחר כך, אורן כתב. לפעמים טעה, לפעמים שאל, תמיד רצה עוד שורה. מאיה, בין שני בניינים, בין שתי קומות, חיפשה את הנשימה שלה במילים שלו.
כמה שבועות אחרי המפגש עם רונית, מנהל של קומה חדשה בירושלים הגיע עם בחור צעיר בחולצת חברה. שאל בקצרה מי “הגברת שמבצעת ניקיון כל כך טוב”. מאיה קמה, עם רגש של פריחה בלתי צפויה.
אנחנו מייצגים חברה שמנהלת כמה בניינים חדשים כאן, אמר הצעיר. השכנים המליצו עליכם. אנו צריכים מישהו רציני, משמר קבוע, משכורת בחוזה, ביטוח בריאות. ופנה אל אורן נוכל לארגן לכם חופש אחר הצהריים כדי שתהיו עם הילד.
מאיה הרגישה איך הברכיים מתרככות. לא בשביל הכסף למרות שהייתה שמחה לקבל אותו אלא לשעות שנפתחות כמו חלונות מוארים: שיעורי בית במשרד, ספרים על הספה, לא על המדרגה השנייה והשלישית.
אני מסכימה, אמרה. תודה. תדעו שאני לא “מנקה”. אני רק דואגת שהאנשים לא יעברו בחיים עם אבק בלב.
הצעיר חייך, “טיפוסי” לאדם עסוק.
בדיוק כאלה שאנחנו צריכים.
מאז, השגרה השתנתה. בבוקר, אורן הולך לבית הספר, מאיה עובדת בבניינים החדשים. בצהריים היא מחכה לו בפתח, עם אותה המגב והחיוך, רק שהידיים מרגישות פחות עייפות. אחר הצהריים שלהם.
רונית המשיכה לבוא מדי פעם, כמו עונה טובה. היא עזרה לאורן בקריאה ובכתיבה, והוא קיבל אומץ. בחג המולדת, נבחר לקרוא עמוד שלם לפני ההורים. מאיה עמדה בשורה השלישית, ידיים מצומדות כמו בבית כנסת ללא פסלים, רק קול הילד ממלא את האוויר. אחרי שסיים, קהל התאוה עלה בטבעיות. הוא חיפה בעיניים, מצא אותה, חייך והרם את המחברת לרגע.
המחנכת לקחה אותו על הכתפיים ברוך.
יש לנו מועדון קריאה ופרויקט עם הספרייה העירונית. אנחנו רוצים לרשום אותו. יש לו אוזן למילים ולב לאנשים.
מאיה הנהנה, דמעות קטנות נקרו בפינות עיניה.
זמן עבר. בערב, כשחזרו מספריית ירושלים, אורן עצר את אמא באמצע המדרכה.
אמא, את מבינה מה קיבלתי?
מה, ילדי?
שלא גדלתי במדרגות של בניין. גדלתי על מדרגות. והמדרגות תמיד מובילות למקום.
מאיה צחקה, צחוק שמגיע מהרגליים עד הקודקוד. חיבקה אותו חזק וענתה:
כן. והצד שאליו הן מובילות, אהובה שלי, זה לא כתובת. זה אדם. אתה.
אביב, המנהל הוותיק, קרא למאיה רק כדי לברך אותה. השכנים גרמו לאורן קופסה גדולה של ספרים. “לילד שקורא לנו את המדרגות”, כתבו על הכרטיס. היא אחזה במתנה כאילו הייתה נר קטן.
קיץ שהגיע אחרי זה, החברה שבה היא עבדה העלתה לה משכורת והציעה לה לנהל צוות קטן. לא נותרה לבד עם המגב; היא לימדה נשים אחרות לחלוק את המאמץ, לדרוש זכויות, לכבד אחת את השנייה. בין שתי הדרכות, זכרה תמיד את ההתחלה: הנורה הרועמת, הדלי הכתום, הילד הקורא על המדרגה השלישית. והייתה לה תודה, במחשבה, על כל עלייה.
יום ראשון, בצהריים, אורן הגיע אליה עם פוסטר מקופל.
אמא, יש תחרות סיפורים בספרייה. הנושא “הגיבור שלי”. אפשר לכתוב עלייך?
אם זה מרגש אותך בלב, תכתוב, אמרה מאיה, מנסה לשלוט ברגשותיה.
אני אכתוב כך: “הגיבור שלי לא הציל את העולם, הוא ניקה אותו. ובכל ערב הוא הראה לי שמדרגה פשוטה יכולה להפוך לכיתה, אם יש ספר ואהבה.”
מאיה הפנתה את ראשה, ניגקה בעיניים בעדינות. לא רצתה לשבור את המשפט המושלם של הילד בדמעות שלה.
הסיפור של אורן קיבל ציון מיוחד. לא בגלל מילותיו המסובכות, אלא בגלל האמת שבה. בטקס, רונית חיבקה אותה בחוזקה.
רואים? היא לא רק ניקה את המדרגות, היא ניקה גם את עתידו.
בערב חזרו הביתה ברגל, על המדרגות שלהם. בלי דלי. רק שקית של ספרים ולב מלא.
לפעמים הדרך אל הטוב לא נראית כמו כביש מהיר. היא נראית כמו מדרגות של בניין, שאתה מטפס עליהם כל יום, במגב ביד אחת ויד קטנה בשנייה. אבל אם אתה מטפס יחד, בקצה לא מחכה דלת מחכה אדם שלם.
