יום חמישי, 12 בחודש דצמבר, 2025
היום אני מתעד במאונפד את מה שהתרחש במוסד החינוכי של ת”א, שבו גרתי מאז שהייתי ילד קטן. לפני שבעה עשר שנה, לפני שהייתי בחיי העשרה, אמא שלי, רונית, כתבה הצהרה של הפסקת טיפול כאשר נולדו אותי עם בעיה ברגל שמביאה להליכה עם קריעה קלה. ההצהרה היא המסמך שהייתי רואה לעיתים קרובות כשקיבלתי את הקבצים במרפאת הילדים של המוסד.
האחות, מרים, נתנה לי קובץ והזמינה אותי לחכות ליד השולחן. פתאום הטלפון צלצל והיא נבהלה, ניעלה את היד אל עבר המרפאה והודיעה לי ללכת לבד. היא לא חשבה שאם אפתח את הקובץ אראה את שמי של המשפחה ואקרא את ההצהרה של אמא.
במוסד כל הילדים מחפשים את ההורים שלהם, ואני הפסקתי לחכות. גם הפסקתי לבכות. לבי נרקח בשריון ברזל שמגן עליי מפני פגיעות, בדידות וחוסר אהבה.
באותו מוסד, כמו במוסדות רבים, יש מסורת משלה. בערב ראש השנה היהודי כל הגוררים כותבים מכתבים לסבא חג המולד. המכתב מועבר למלגזים ולמתנדבים, שדואגים למלא כמה שיותר משאלות. לפעמים המכתבים מגיעים אפילו לתושבי חיי האוויר. הילדים מבקשים בדרך כלל דבר אחד: למצוא אבא או אימא.
באחד הימים, מהנדס תחזוקה של צה”ל, קפטן אברהם חן, קיבל מכתב כזה. הוא הכניס אותו לכיסו של “הטיסה” והחליט לקרוא אותו בבית, כדי לדון עם אשתו ועם בתו מה אפשר לקנות לילד.
בערב, כשישבנו סביב השולחן לארוחה, הוא פתח את המכתב וקרא בקול רם:
יקרים, אם אפשר, תעניקו לי מחשב נייד. אל תבזבזו על צעצועים או בגדים. כאן יש לנו הכל, ובאינטרנט אוכל למצוא חברים ואולי אפילו אנשים קרובים. בחלק התחתון חתם: סני אילן, 11שנה.
אשתו של קפטן, תמר, חייכה והבטיחה: היום הילדים באמת חכמים. הבת שלנו, עינת, קראה שוב את המכתב, חייכה וקראה בקפידה. היא ראתה שהילד מחפש חברים או אנשים קרובים אנשים זרים שיכולים להפוך למשפחה. אז היא הציעה: ניקח את כל הכסף מהחיסכון שלנו ונקנה לו מחשב.
החג של מוסד הילדים, כמו תמיד, התנהל כשגרה מחזה, הופעת סבא פיה וגרשושית על העץ, והחלק שבו המתנדבים מחלקים מתנות. לפעמים אפילו משפחות מאמצות ילדים לחופשות קיץ.
סני, כמוני, מעולם לא ציפה שהשמות יבחרו רק לבנות יפות. הוא ראה שהמתנות ניתנות רק לבנות, והבנים נזנחים. הוא שלח את המכתב רק כדי להשתתף, כמו כל הילדים.
בהקיץ היום, כשיצאתי לשוטט במרפאה, ראיתי טייס במדי חיל האוויר, קפטן יובל ברק. לבי רעד, אך הסתתרתי והמשיך דרכי. קיבלתי חבילה של ממתקים והולכתי אל היציאה.
סני אילן! קרא קפטן יובל והפנה את פניו אליי.
מאחורי הוא עמד קפטן ברק, שמזמזם ברוחו. הוא אמר: קיבלנו את המכתב שלך ורוצים להעניק לך מתנה. לפני זה, בואי ניפגש ונכיר זה את זה. קוראים לי יוסף, או קיצורשם יוסי.״
אשתו, נטע, עמדה לצידו ואמרה: שמחתי להכיר אותך, סני.
הבת, עינת, חייכה ואמרה: אנחנו באותו גיל.
אני השבתי: אני סני אוברוושיק.
עינת ביקשה משהו, אך קפטן יובל ניגן לי קופסה והוסיף: זה לך ממנו. בואו נלך לחדר ונראה איך משתמשים במחשב.
הגענו לחדר חופשי שבו הילדים לומדים לפעמים בערב. עינת הראתה לי איך להדליק ולכבות, איך להיכנס למערכת, איך לגלוש באינטרנט, ורשמה אותי בשמעון (הגרסה העברית של Vkontakte). קפטן יובל היה שם רק כדי להדריך מדי פעם. הרגשתי את חום, כוח והגנה שלו.
הבת צחקה כמו פקעת, אבל אני שמתי לב שהיא לא מתגעגעת, והיא יודעת להפעיל מחשב טוב, והיא מתאמנת בחוג ספורט. כשסיימנו, נטע חיבקה אותי והריחה אחרי ריח של בושם עדין שהכביד קלות על האף והעיניים. נותרתי נעמד לרגע, נשימתי עמוקה, ואז המשכתי במהלך אל המסדרון.
נחזור עוד! קראה עינת.
מאז חיי השתנו לחלוטין. הפסקתי להיתקל בכינויים פוגעניים ולתת להם משקל. האינטרנט הפך למקור מידע רב. תמיד חשבתי על מטוסים, ולמדתי שהטיסת משא הראשונה הייתה א8, שפותחה על ידי אנטוניו, ושהא25 היא גרסתה.
בסופי שבוע באו יוסף ועינת לבקר. לפעמים הלכנו לקולנוע, שיחקנו במכונות קזינו, אכלנו גלידה. הרגשתי מבוכה כשיצטרפו אלי והיו משולמים לי כל ההוצאות.
יום אחד, כשקראתי את הודעתו של מנהל המוסד, הוזמנתי למשרדו. שם פגשתי את נטע. הלב שלי רעד, והגרון יבש.
סני, אמר המנהל. נטלי ויקטוריאנה מבקשת לשחרר אותך לשניים ימי חופשה איתה. אם אתה מסכים, אשחרר אותך.
היום הוא יום תעופה, הוסיף. במעמד של יוסף יהיה אירוע גדול. הוא מזמין אותך לבקר. תצא איתו?
הנהנתי, ובלי מילים נעניתי בהחלטה.
נטלי חייכה, חתמה על הטופס ויצאנו יחד מהמשרד, יד ביד. ראשית נלחצו לחנות בגדים גדולה, קנינו לי ג׳ינס וחולצה. כשבחנו את נעלי הספורט הישנות שלי, נטע הובילה אותי למחלקת נעליים. הרגליים שלי היו שונות בגודלם, ולכן נדרש זמן למצוא נעל מתאימה.
נטלי הרגיעה: לא נורא, אחרי האירוע נלך למרפאת אורטופדיה ונזמין לך נעל עם סוליה מיוחדת, שתשמור על רמת הרגלים ותקטין את ההליכה הפגועה.
לאחר מכן הלכנו למוסך שיער וקשרו אותנו לבת, שנצאנו יחד מהבית. זה היה הפעם הראשונה בחיי שעברתי מעבר לשערי מוסד הילדים. הרגשתי את הריח האישי של בית חום, נוחות ותחושה של שייכות. ישבתי על קצה הספה והסתכלתי סביב. לפניי היה מיכל גדול של מים עם דגי זהב צבעוניים, משהו שראיתי רק בטלוויזיה.
אני מוכנה, אמרה עינת, בוא נלך, האמא תדאג לנו.
ירדנו במעלית אל החניון ועברנו ליד מגרש חול. שם ילד קטן צעק: קנדילאמא, קנדילאבא!
עינת עצרה לרגע, ניגשה אל הילד, ופתאום הוא נפל לתוך החול. מה קרה?, שאלתי. רק צחקתי, השיב הוא, תתבדח במקום אחר.
המסלול האווירוני היה צבעוני ומואר. שם קיבלתי מבט בא8 האדיר של יוסף, מטוס ענק ונוצץ, שמסעיף את נשמתי. אחרי ההצגה האווירית, כולם הרימו ידיים, צעקו והתרגשו. כאשר הופיע המטוס של יוסף, עינת הרימה יד וכתבה: אבא טס! אבא!
גם אני קפצתי בקול רם: אבא! הוא כאן!
הוא לא שם לב שהבת הפסיקה לשים לב למאמא, שמנגנה את הדמעות בעיניים.
אחרי ארוחת ערב, יוסף ישב לצידי, חיבק אותי על הכתף ואמר: אנחנו מאמינים שכל אחד צריך לחיות במשפחה. רק במשפחה אפשר ללמוד לאהוב באמת, לשמור אחד על השני, להגן ולהיות נאהב. רוצה להצטרף למשפחה שלנו?
הקול שלי נרעם והכניסה שלי נלחצה. חיבקתי אותו ולחישותיי: אבא, תמיד חיכיתי לך.
חודש אחרי כך, נפרדתי מהמוסד. יצאתי לאט ובכבוד מהמעבר, כשאבא שלי, יוסף, אחז לי בחוזקה וללא הליכה מתוחה, הלכנו אל השערים. הוא אמר: עכשיו נצא מהקצה הזה, לחיים חדשים. תשכח את מה שהיה רע כאן, אך תזכור את האנשים שנשארו על הקצה, הם אלה שהצילו אותך.
היום אני מביט אחורה ומבין שהקושי היה מורה. למדתי שהאהבה והדאגה של האחרים יכולים לרפא אפילו את הפצעים העמוקים ביותר.
הלקח שלי: אל תתעלם מהחמלה שמציעים לך, גם אם היא מגיעה מאנשים זרים היא יכולה להפוך לבית אמיתי.
