בכל ערב, בדיוק בשעה 18:00, מרים כהן מניחה ארוחה חמה על הספסל הצבעוני בירקן. היא לא מחכה לראות מי ייקח את האוכל, לא משאירה פתק ולא מודיעה לאף אחד.
זה החל כתנועה שקטה אחרי פטירת בעלה, דרך למלא את השתיקה בבית הריק. עם הזמן הפכה למנהג ידוע רק לה ולזרים הרעבים שמוצאים מפלט במעשי החסד הקטנים האלה.
גשם או שמש, חום קיץ או סערת חורף האוכל תמיד שם. לפעמים מרק, לפעמים תבשיל, ולפעמים כריך עטוף בזהירות בנייר משומש ושקית קרטון חומה.
אף אחד לא יודע את שמו, והעיר קוראת לו פשוט “האישה על הספסל”.
במאוץ של שלישי, השמיים מלאים בעננים וגשם כבד מטפטף. מרים, בת שבעים ושלוש, חורגת את המגפיים חזק יותר כשבוחרת את דרכה בפארק. ברכיה כואבות והיא מרגישה קוצר נשימה, אך ידיה נשארות יציבות סביב הצלחת החמה.
היא מניחה אותה על הספסל במו ידיה, כמו תמיד. לפני שהיא יכולה להתהפך, גווני האורות של רכב שטח שחור יוקד חזק על הספסל רכב יוקרתי עוצר על שביל המדרכה.
פעם ראשונה אחרי חמש עשרה שנה, מישהו מחכה.
הדלת האחורית נפתחת וניצבת מאחורה אישה בחליפה כחולה כהה, מחזיקה מטרייה וחבילה עטופה בחומר שבץ זהב. היא מתקרבת, רגליה משאירות עקבות רטובות בדשא.
“מרים כהן?” היא שואלת בקול רועד.
מרים מהנהנת. “כן… אתה מכיר אותי?”
האישה מציגה חיוך עדין, ועיניה בוכות. “הכרת אותי אולי בלי שם. קוראים לי ליאורה. לפני חמישה עשר שנים אכלתי את האוכל שהנחת כאן.”
מרים מתפלאת, ידיה על חזה. “את… אחת מהן?”
“לפני כמה זמן, שלוש נעלמנו. הסתתרנו ליד המזח. הארוחות ההוא הצילו אותנו בחורף ההוא.”
הקול של מרים מתכסה ברגש. “אה, לבי…”
ליאורה מתקרבת ומניחה את החבילה בידי מרים הרועדת. “רצינו להודות לך. מה שעשית לא רק הזין אותנו, אלא נתן לנו סיבה להאמין שהעולם עוד מלא חסד.”
בתוך החבילה מכתב וצ’ק. מרים קוראת והכתף מתעוררת.
לכבוד גב’ מרים כהן,
הענקת לנו מזון כשלא היה לנו כלום. היום אנו רוצים להחזיר לאחרים את מה שנתת לנו תקווה.
הקמנו קרן המלגות מרים כהן לצעירים חסרי קורת גג. שלושת המלגות הראשונות יתחילו ללמוד באוניברסיטה בסתיו הקרוב. השתמשנו בשם שהשתמשת בו פעם על שקית האוכל “מר ס. כהן”. חשבנו שהגיע הזמן שהעולם ידעת מי את.
באהבה,
ליאורה, שירי ואביטל
מרים מעלה מבט, דמעות נופלות על הפנים בגשם. “אתן? הבנות?”
ליאורה מנענעת בראש. “אנחנו כולנו הצלחנו. שירי מנהלת מרכז מקלט בנצרת, אביטל עובדת סוציאלית בחיפה, ואני… אני עכשיו עורכת דין.”
מרים מתפזרת צחוק משולב בנשימות. “עו”ד? אף פעם לא הייתי חושבת על זה.”
הן מתיישבות יחד על הספסל הרטוב, משאירות את המטרייה. לרגע, הפארק מתעורר מחדש צחוקים מתערבבים עם לחצי הגשם, זיכרונות מרחפים באוויר.
כאשר ליאורה עוזבת, הרכב השחור נעלם בכביש האפור, משאיר מאחורי רק גלגלים וריח אדמה רטובה.
מרים נשארת עוד רגע, ידה על הצלחת החמה.
בלילה הזה, בפעם הראשונה אחרי חמש עשרה שנה, היא לא מניחה אוכל בפארק.
אבל בבוקר למחרת, הספסל איננו ריק.
מישהו הניח על הכיסא ורד לבן אחד ולידו פתק בכתב יפה וזורם.
