יום שלישי, 12 מרץ
היום אני מתיישבת לכתוב על המילים שמתרקדות בלב אחרי שהיום האחרון חזר על עצמו כאילו הוא חלום מתמשך. שמי אורית כהן, ולא חרטתי על עצמי מעולם את התווית “מיוחדת”. אני רק אם חד הורית של ליאו, בן שלוש, שמאבק לשמור על קרן חייה במקביל לעבודה אינסופית של ניקוי.
החיים שלי השתנו בבהירות קיצונית לפני כמה חודשים, כשבזמן שהייתי הרה עם ליאו, נפל פתאום גורלו של בעלתי האהובה, אברהם, ממחלה תוקפנית. מותו השאיר חלל שלא נמתח, אך החשבונות, השכר, תביעות החוב והקצבאות המשפחתיות לא חיכו למרכבות של הצער. מצאתי את עצמי עובדת במקביל במקומות שונים פעמים רבות בלילה מנגבת רצפות במרכז הקניות של תל אביב, בחניון העיר, שם כל מנהל מחליט על גורל העובדים כאילו היו חלקים מתוכנית טלוויזיה.
בבוקר של אותו יום, קרן הקור העוררת של חורף תל אביב עטפה את העיר. האוויר נידף כמו קרח, אצבעותי נצמדו למגפיים למרות שהן חמות, והאדים נראו כשלג לבן על פני השביל. הרחובות היו כמעט ריקים, וההד של הרעש העירוני נבלעה תחת שכבת שלג רכה. בכל צעד הרגשתי את המשקל של מחשבותיי על עצמותי.
פתאום, קלטתי צליל קטן, כמעט בכי. בתחילה חשבתי שמדובר בדמיון, אך הקול חזר עדין, חרוך ושברירי. עקבתי אחרי הצליל אל תחנת האוטובוס הקטנה שבקצה הרחוב. שם, תחת שמיכת קרטון מלוכלכת וחסרת חום, מצאתי תינוק בן יומיים, רועד בקור קיצוני, ללא אם, ללא מכתב, רק חיים על קצה השבר.
בלי לחשוב פעמיים, שלפתי את המעיל שלי והקפלתי סביבו, אחזתי בו קרוב ללב. חום גופי חדר למבנה הקטן שלו. לחשתי לו: “אתה בטוח עכשיו”, למרות שחוסר הוודאות היה כבד על ליבי. רכבתי את הלב שלי סביבו במעוף של תקווה.
רוץ חזרה הביתה דרך השלג והקרח, קולה של סבתא שלי, חנה, נרעם כשפתחה לי את הדלת. חיממנו אותו יחד, האכלנו אותו, והתקשרנו למשטרה. כאשר המשטרה הגיעה לקחת אותו, הרגשתי ריקנות כאילו חלק מהנשמה שלי נלקח, חלק שלא ידעתי שקיבלתי.
באותו ערב קיבלתי שיחת טלפון. קולו של אדם שקט ובעל סמכות פנה אליי: “גב’ כהן? מדבר הנרי קאלדאר. הילד שמצאת הוא נכד שלי. אשמח אם תבואי למשרד שלי אחר הצהריים.”
רגליי רעדו כשהלכתי למגדל העסקי של קאלדאר, מבנה גבוה שבירתי ניקה מספר פעמים, והרגשתי כמעט בלתי נראית ביניהם. הפעם, כשאמרתי את שמי בעמדת הקבלה, מבט שומר המבנה הרגיש חם יותר. עליתי במעלית פרטית לקומה העליונה, שם שמש חמה זרחה דרך החלונות משתרעת עד תקרה. שם עומד הנרי קאלדאר, נשיא החברה, שערו האפור מסגרת פניו העייפות אך הרכות.
הוא אמר בקולו האיטי: “הצלת אותו”. “לא כולם נעצרים. לא לכולם יש לב.” סיפר לי על בנו, אבי קאלדאר, ואשתו, מאיה, שהביאו לעולם תינוק קטן. אחרי הלידה, מאיה נידחה לדיכאון אפור, הרגישה בלתי נראית ובלתי רצויה, במיוחד אחרי גילוי בגידה של אבי. לילה אחד, היא עזבה בית ויצאה עם הילד לתוך החשכה של העיר, ולא חזרה. היא מצאה תחנת אוטובוס והציבה שם את תינוקו, בתקווה שמישהו יסדר את גורלו.
הקשבתי בהלם. אם לא הייתי שם, ינועם הילד שהצילתי לא היה שורד את הקור.
הנרי שאל אותי על חיי, והסברתי לו על פטירתו של אברהם, על שני העבודות, ועל גידול ליאו לבד. הוא לא ביטא חוסר אמפתיה; במקום זאת, הוא הראה כבוד עמוק, כאילו מבין את כל הקושי שעברתי.
שבוע אחרי, קיבלתי מכתב. שכר הלימודים של קורס ניהול עסקים למקצוענית שולם במלואו, ובנוספת כרטיס של הנרי: “הצלת את נכדי. תן לי לעזור לך להציל את עצמך.”
פעם ראשונה שנים אחרי, חשתי תקווה. הלילות ארוכים בין הקורסים, העבודה והבית אבל היה לי עתיד מול העיניים. הנרי תמך בי, לא בלחץ אלא בעצות ובעידוד מתמשך. כשסיימתי בתואר באות כבוד, הוא קידם אותי לנהל יוזמה חדשה של טיפול בילדים בחברה שלו, מיועדת להורים עובדים כמוני.
היום, ב אותה בנייני שבו ניקיתי רצפות בעבר, עומד ליאו לצד חבריו, ותינוק נועם גדל יחד איתו, שמח ובטוח. צחוקם ממלא את החדרים שבעבר הדהדו רק דאגות. מאיה השתקמה בתהליך טיפול ותמיכה, ולומדת להיות אם שוב.
בערב, כשאנחנו צופים בילדים משחקים במרפסת, הנרי אומר ברכות: “לא רק הצלת את נועם. עזרת לאחדות משפחתי.” חייכתי בעיניים מלאות דמע: “תן לי הזדמנות לחיות שוב.”
השלג מתחיל לקטור את השמיים, מזכיר לי את הבוקר שבו הכל השתנה. היום חמים יותר, שליו יותר וצחוק מתפרץ בכל פינה. כל זאת בזכות אדם אחד שהפסיק ברגע והחליט לשים לב. לפעמים מעשה קטן של חמלה יכול לשנות חיים שלמים.
היום אני מרגישה שלמרות העשיה היומיומית, יש מקום לתקווה ולשינוי. אשמח אם תשתפו סיפור זה ותזכירו לכולם שהטוב עדיין קיים.
