היי! תספרי לי, את לא תאמיני מה קורה לי היום… אחרי כל המשפחה, החברים, וכל ההכנות סוף סוף הגיע הרגע שאני חוגגת ארבעים! ואז פתאום שלף לי ברזיל של זוויות
אחרי כל המילים האלה, אני עוד חייבת לשבת פה, לחייך כאילו הכול בסדר? לא, תמשיכו לחגוג בלי אותי! קראתי ואני סגרתי את הדלת ברעש חזק.
זה היה הבוקר שבו קמתי הרבה לפני האור. בעיניים עצומות אני זכתה לעצמי לזכור היום זה יום הולדתי, ארבעים. פעם המספר הזה היה משהו רחוק, כמעט בלתי אפשרי. ועכשיו הוא מופיע לי במראה כל בוקר, בקמטים סביב העיניים ובמבט עייף.
בצד, יוסי שכב בחליפה של שמיכה, נרדם ללא רעש. אפילו לא מזיז את ראשו כשיצאתי מאחורי השמיכה. הוא ישן ביסודיות, והיום שלו מתמקד בלהיות שם, אפילו בקושי. קרפתי אל השעון חצי שש בבוקר. לפני שהאורחים יגיעו, יש לי עוד המון משימות.
סגרתי את דלת החדר באיטיות ויצאתי למטבח. היום הדירה שלנו בתל אביב הייתה אמורה להפוך למפגש של שני עולמות של המשפחה שלי ושל חברי יוסי. כמה שנים עברו ולמרות שהקשר ביניהם עדיין לא היה שלם, החברות הישנות שלי נפרדו מהיום-יום, והקבוצה של יוסי נשארה קבועה אותם הפנים, אותם נושאים לשיחה.
הכנתי קפה ופתחתי את המקרר. אתמול בערב הכנתי בשר במרינדה, ירקות קצוצים, וכל המרכיבים לסלטים. היום צריך להפוך את זה לשולחן חגיגי. בדרך כלל אנחנו מזמינים אוכל או יוצאים למסעדה, אבל הפעם יובל. רצינו אווירה ביתית, חום, משהו שלנו.
אמא, יש לך 200 ש״ח? נשמע קולה של קיריל מהדלת של המטבח.
קיריל, בן שש-עשרה, לבוש בג’ינס וחולצה, נראה מבולבל.
לאן אתה כל כך מוקדם? חייכתי והוצאתי שמיכה מהארנק.
אנחנו עם החברים מתכננים לרכב על אופניים. מוקדם כדי שלא נשרוף. אחזור בערב, בדיוק לחג.
קיריל, זוכר מה היום?
הוא נזכר לרגע, ואז חייך באשמה:
ברור, זה יום ההולדת שלך. רק לא רציתי להעיר אותך בבוקר, חשבתי לברך אחר כך.
אתה לא רוצה להישאר ולעזור לי? יש לי כל כך הרבה…
קיריל התעצבן:
אמא, כבר סיכמנו. אבל אני בהחלט אספיק. אולי דנה תעזור?
היא עדיין בדרך, בבתים עם חברה. תחזור לפני השעה שש.
טוב… אתה עושה זאת טוב יותר מכולם הוא נאנח.
נשפתי קצת, חשתי איך פעם גאה הייתי שכבר הכל על גביי. עכשיו זה רק מתיש.
לך, אבל תחזור בזמן.
קיריל צחק לי על הלחיים ונעלם. כמה שניות לאחר מכן דפוקו הדלת.
בסביבות השעה תשעה, הייתי בעיצומה של ההכנה. התנור חימם לבשר, הירקות חיכו לחיתוך, והבצק לקינוח מתמזג מתחת למגבת. האוויר מלא בריח קפה טרי ותבלינים.
בוקר טוב, קרא לי יוסי, נכנס למטבח בנעלי ספורט ישנות. מה אתה עושה כל כך מוקדם?
מה אתה אומר? עניתי, מרגיעה. האורחים יגיעו בשישי. יש לנו הרים של משימות.
חבל שלא תישנה יותר. היום שלך, אחרי הכל. הוא תפס לי כוס קפה ושפך לעצמו. מזל טוב, לדרך.
הוא נענע את ראשו אל פני, ניגן מעט במריחה של משקה עם נענע, ריחו של בושם מוכר, והצביע על הלחי.
תודה, אמרתי, רק רציתי איזה מחווה קטנה, אולי מתנה, או לפחות שאלה: “איך אפשר לעזור?”
אבל יוסי היה כבר בישיבה, גולל חדשות בטלפון.
אתה לא עובד היום? שאלתי כשהשבתי ביצים.
לא, היום חופשי. צריך לעשות משהו בבית מדי פעם…
מצוין. אז תעזור לי עם השולחן?
בטח, כשאסיים עם החדשות, הוא גרגר, לא ממש מביט אלי.
שלוש שעות עברו, הוא נזז למרפסת וצפה במשחק כדורגל של הליגה הישראלית, קטעים של עידוד וקול רועם. ואני חיתכתי, מערבבת, מכינה, ואומרת לעצמי: “זה זה, ארבעים, ובכן איך חוגגים את זה?”
בדיוק שלוש, צלצלו בדלת. נגבתה את היד מהצמרת ונפגשתי עם אחותי הצעירה אורית, שמביאה זר של קשתיות אדומות.
יומולדת שמח, חמודה! חיבקה, ואמרה: באתי מוקדם, רוצה לעזור. עדיין בתהליך?
אני על הרגליים מאז הבוקר, הזמנתי אותה פנימה. האורחים יגיעו בשישי, שמחה לראותך.
איפה הלבוש החגיגי? קראה אורית בתבונה אלי, שהייתי בלבוש טי-שירט וקצאות ישנות.
איזה לבוש? נשפתי, מנופפת יד. הסלטים לא חתוכים, העוגה לא מקושטת, השולחן לא מוכן…
ברור, חייכה אורית, נזלת למטבח. מה עם יוסי? הוא לא מבין?
הוא… עסוק.
קולו של יוסי נשמע מהסלון, קולה של תסכול: “מה את עושה, חביבה! תפסיקי!”
הכל ברור, ממלילה אורית. עכשיו אני “משחררת אותו”.
היא נכנסה בטוחה לסלון, יוסי חזר עם פנים כהות.
למי? הוא גרגר.
אפשר לשים שולחן בסלון, השבתי. אורית, בבקשה תעזרי לו עם הכלים.
המשך כמה שעות בלי מרדף גדול. יוסי, למרות הקשיים, עשה מה שהוראתה אורית. לפעמים נעלם בטלוויזיה, אבל לבסוף המשימות הסתיימו עד חמש בערב. רק כעת הבנתי כמה עייפה אני: הכתפיים רועדות, הרגליים כואבות, והערב שלם לפנינו.
תתארגני, אמרה אורית, דוחפת אותי מהמטבח. אני אטפל כאן בעצמי.
הלכתי לחדר, וגיליתי בחולצה כהה חדשה שהייתה לי בארון שמלה כחולה-כהה, קנייה מיוחדת לחג. אבל לא היה לי כוח או חשק למאפר או תסרוקת. חזרתי לחולצה השחורה של העבודה, רעננתי פנים, צבעתי שפתיים, ויצאתי בדיוק בזמן שהדלת חזרה לצלצל.
עד השעה שש, הבית מתמלא באנשים הורים, חברי זוג שהכרנו שנים, עמיתי של יוסי, אפילו הילדים: דנה הביאה עוגת קונפיי של קונדיטור מפורסמת, וקיריל הביא ברכה שהקנה בדרך הביתה.
קיבלתי את האורחים בחיוך מתוח, הראש הרועד, אבל אפילו לשירות האמבטיה לא היה זמן. פתאום יוסי התחיל להתלהב צחק, סיבב בדיחה, מילא כוסות, ולפעמים חבש לי חיבוק כשמישהו הרים כוס לחיי.
לבסוף כולם התיישבו לשולחן. הצגתי את המנה העיקרית בשר בתנור, המומחיות שלי.
אולי לא צריך כל כך הרבה סלטים, לחש יוסי כשסיפק לי את סלט האוליווה. יש לך כבר המון מיונז.
הוא לא סיים, אבל מבטו על המותן שלי דיבר יותר ממילים. הלב שלי דפק באדום. אורית, שיושבה לצידי, הביטה בו במבט קצר.
הבשר קצת יבש, חייך יוסי כאשר חרסן חתך חתיכה. כנראה השארתי אותו יותר מדי זמן.
נראה מושלם, קפצה אמי מיד.
לא מתכוון לפגוע, יוסי הרים ידיים. הפעם היה קצת יותר עסיסי.
לא השבתי, רק אכלתי בשקט, מביטה בכוס. מה שהייתה אמורה להיות ערב חמים הפכה לתזכורת על חוסר כבוד, על צפייה.
הטוסט אחרי טוסט בריאות, הצלחה, יופי, צעירות, המשפחה מבקשת סבלנות. לבסוף קם יוסי, הרים כוס ופתחה:
רוצה לאחל לאשתי חיבוי שמונה… ארבעים זה כבר רציני, אבל ריבקה שלנו מחזיקה חזק. בגילה… עדיין טוב.
הקהל חייך בחוסר נוחות.
אולי היא צריכה לשים עוד קצת דאגה על עצמה, הוסיף הוא, מחייך משובח. אבל אנחנו אוהבים אותך. לחיי!
השקט נפל. הכוסות הועלו באיטיות, החיוכים נעלמו. כולם העדיפו להסתכל במרצפות.
פתאום קמתי לאט.
תודה על הברכות, אמרתי בקול רך ויצאתי מהחדר.
במדרגת החדר נשמעו הלחשים שהתפזרו לשיחה יומיומית. אף אחד לא הלך אחריי גם לא יוסי.
עמדתי מול המראה. שם ראתי אישה עייפה, מבט חסר, שיער מבולגן, פנים של יום-יום. מתי הפסקתי להיות אני? איך הרשותתי לעצמי?
הייתי בעולמי השני, פתחתי את הארון והוצאתי שוב את השמלה הכחולה-כהה. לבשתי אותה בקפידה, תיקןתי את קצה הצוואר, ניגבתי אבקות מהעגילים שרכשת לי יוסי בזמן שהמילים שלו היו מלאות אהבה ולא תסכול.
הסרתי נעלי עקב של החופה הן עדיין התאימו.
הטלפון צלצל, חייגתי למספר של חברה
היי, ויקו, כאן שלומי. היום יום הולדתי… אולי נפגוש? רק איתך, ניפגש ב”פלאפליה” בחצי שעה? החזקתי את הקו, חייכתי.
סגרתי, הסתכלתי שוב במראה. שם הייתה ריבית, גב זקוף, מבט חד, חיוך קל.
יצאתי לסלון כולם שתקו. יוסי קם בפליאה.
וואו, זה ת’צורה! קרא בקול רם. סוף סוף נראו חגיגי. למה לא התלבשת מיד? בואי אלינו!
פעם ראשונה ביום זה, חייכתי באמת.
יוסי, אני לא אשאר כאן.
מה? למה?
אחרי כל מה שנאמר, אני לא יכולה לשבת ולחייך כאילו הכול בסדר. החלטתי לחגוג כמו שאני מרגישה. בעוד כמה דקות יגיע מונית. אני נוסעת למסעדה עם חברה.
מה אתה מדבר? איזה בושה? זה היה רק צחוק! הוא תפס את ידיי, מחפש תמיכה מהאורחים.
בכל צחוק… התחלתי, אבל עצרתי. לא משנה. אני הולכת. תודה לכולם ולילה נעים.
פניתי לצאת, והאחות שלי תפסה אותי.
אולי לא כדאי? לחשה אורית. הוא לא התכוון לפגוע…
אורית, אמרתי בעיניים, של שש-עשרה שנה אני שומעת את אותו דבר. אולי הוא באמת לא רצה, אבל אני כבר לא רוצה לסבול את זה, במיוחד ביום שלי.
היא חיבקה אותי ויצאתי אל החוץ.
במרפסת של הבניין היה קריר, והאוויר הלילה היה חם. ירדתי במדרגות, מרגישה שכל משקל נפל ממני, כל נשימה קלה יותר.
לא ידעתי מה יקרה. אולי יוסי יבין סוף סוף. אולי לא. אבל היום, בגיל ארבעים, הרגשתי שאני חיה לראשונה.
בחוץ, מונית חיכתה לי על הפינה. קפצתי לתוכה, סיפרתי לנהג את הכתובת. הטלפון שלי רען במזוודה הודעה מִייוסי. לא הפקתי מבט, סגרתי בעדינות.
הערב הזה היה רק שלי. והחלטתי איך לחגוג אותו.
