יומן, 12 ביוני 2025
היום עבר כמו סערה של מחשבות. לפני שלושה חודשים פגשתי את מרים בטיפול משותף במרפאת נופש בירושלים, והקשר שלנו התפתח במהירות. שלושה חודשים אחרי ההיכרות היא הזמינה אותי לביתה במושב קיבוץ שלומי, והחלטנו לגור יחד. לפני שהייתי יודע איך להסביר זאת לחברת המשפחה, קיבלתי הודעה מהבת שלי, אורית: אמא, שמעתי שעזבת את הבית. מה זה, בצחוק?.
קפאתי במקום. רק יומיים לפני כן דיברנו על מתכון אפל שוקולד, ובהרבה חום. הטון של ההודעה שלה היה קר, כמעט מאשים. כתבתי לה שהכל בסדר ונפגשנו לדבר בקרוב, אבל היא לא הגבילה. פתאום הבנתי שהחדשות שלי היו עבורה שעדות מביכה, לא שמחה.
באותו ערב ישבתי על השולחן במטבח של רועי, הריח של קפה טרי וארומה של ארזים מהמרפסת הפתוחה מילאו את האוויר. רועי, שהצטרפתי אליו לפני שלושה חודשים, אחז בידי בעדינות. מה שקרה בינינו היה הרבה יותר ממפגש קצר.
הכל התחיל בארוחת ערב במרפאה, כששאלתי ברצינות: המרק הזה נראה לכם מלוח מדי?. מרים חייכה לי, והקשר שלנו הלך והעמיק. הלכנו להסתובב בחללים, שוחחנו עד לשעות הלילה המאוחרות, והחלפנו מספרי טלפון. אחרי שחזרתי הביתה, חשבתי שזה רק תוספת נעימה לחיים, אך הוא חזר אלי בטלפון, ולאחר מכן חזר שוב.
התחלנו להיפגש. בתחילה בקפה של תל אביב, ולאחר מכן הוא הזמין אותי לביקור בחצרו של ביתו בכפר נחום. שם חוויתי משהו שחסר לי שנים: חום, תשומת לב, הקשבה. הייתי אלמן שבע שנים, והחייה שלי הייתה מוקדשת בעניינים של אחרים הילדים, הנכדים, השכנות, הרופאים, הפארמים. הרגשתי שהרגשות שלי נעלמו.
פתאום הבנתי שיש לי עדיין לב שיכול להרגיש. מישהו יכול לחבק אותי כך שהזמן, הקמטים והבדידות נעלמים. רועי אמר לי: יש לי חדר פנוי. תוכל לבוא לשהייה של כמה ימים, או להישאר יותר”. הרגשתי את אותו דקילון חם בבטן שחשתי כשהייתי בת 20, הידיעה שהמקום הזה הוא נכון לי. ארזתי ללא רעש, לא רציתי להסביר לילדים.
זה היה החלטה של הלב, אבל עבור המשפחה זו הייתה תחפושת. כשאורית הפסיקה לחזור אליי, ניסיתי להתקשר, היא סגרה את השיחה.
באותו ערב בן 75, שאל אותי בנו, יונתן, בקור רוח: מאמא, מה את עושה?. הוא הוסיף: האנשים מדברים. בגילך זה לא מקובל. ניסיתי לצחוק: באיזה גיל, חמודי? רק 76!. הוא לא הבין את הפאנץ’.
הם רצו רק שאני אהיה בבית, ערוכה לשיחת טלפון, זמינה בכל רגע, מוכנה לעזור, לשמור על נכד, להעביר העברה בנקאית. נוצרו ויכוחים, ולאחר מכן אשמות: הייתי תמיד אחראית, ועכשיו מתנהגת כמו נערה מתבגרת!. איך את יכולה פשוט לעזוב!. מה יגידו אחרים?.
הצעתי להם שאני לא חיה בשביל אחרים. אחרי השיחה המצב רק החמיר. הנכדים הפסיקו להתקשר, לא קיבלתי הזמנה לחגיגות יום הולדת של הילדה הקטנה ביותר. הלב נגע בצרה, אך לא חזרתי.
היום, במגורים הקטנים עם גינה ריחנית, עם רועי שמכין לי קפה כל בוקר ואומר: בוקר טוב, יפה שלי, מרגישים אותי באמת לא סבתא, לא זקנה, אלא פשוט אני. בערב, כששאלתי אותו: אתה חושב שהילדים יבינו איפעם?, הוא השתהה וענה: אולי לא. אבל אתה הבנת את עצמך, וזה הכי חשוב. דמעות יצאו בעיני, לא מצער, אלא מהתפעלות.
לא יודעת איך תמשיך הסיפור. אולי יחזרו אליי, אולי לא. אך בטוח הוא שאף אחד, לעולם, לא חייב לומר לי שהאהבה נותרה רק לצעירים. אני מרגיש צעיר עכשיו, והאם זה לא קושי להיות שמח כשאחרים מתנגדים? זה עדיין שמחה אמיתית, שמגיע לי.
הילדים? להם חייהם שלהם, הנכדים הולכים לגדול. אולי יום אחד יראו בי לא מישהי שעשתה משהו לא נכון, אלא אשה שהעזה להיות היא. ואם שואלים אותי אם אני מצטער, אגיד שהדבר היחיד שאני מצטער עליו הוא שהמתנתי כל כך זמן לפני שהחזרתי לעצמי אהבה. אף פעם לא מאוחר להתחיל לאהוב מחדש.
שיעור אישי: החיים קצרים מדי להמתין לאישום של אחרים; האמת היא לשמוע את הלב ולפעול לפי תחושותיו.
