אורי ברק יצא משער המפעל לשעבר של תקלות מתכת, כיסו מלא ברשימת חישובים. השערים שעמדו שם שלוש ושלושים שנה היו ריקים, כמו חור בנתיב המוכר שלו. על העצים שעל קו האדמה ריחפה עלי ברזל צהוב, והרוח סחפה אותם לאורך הגדר. הוא ידע שמחר לא יגיעו יותר מבקרים, המשמרת תישאר רק עד סוף החודש עד שיסלקו את הציוד.
בביתו הקטן בקומה השישית של בניין בתל אביב, חיכתה לו כוס תה שהתקררה ושקט במעלית. הוא התיישב לשולחן, פרש את החשבונות: חשמל, אינטרנט, טיפת תיקון בניין. היו מספיקים לחודש וחצי, אחר כך יצטרך להחליט איך לשלם. לשכת העבודה הבטיחה “הגנת פנסיה מוגברת”, אך רישומי העבודה שלו – טכנאי מכונות – לא רצו להפתיע יזמים. “תשלומים גבוהים, סליחה”, חזרו להגיד בנימוס.
אחרי שבוע הגיע אורי למרכז תעסוקה. היועץ סידר לו תג ופרט באופן מונוטוני את “האפשרויות לשדרוג למבוגרים 55+”: שומר, ארגן מחסן, מנקה רחוב. בתיק היה דף ברקוד מבריק עם תנאים קטנים משנת 2024. הגנה על הגנה, אבל משרות? אפס. הוא יצא לרחוב, בלי רעיון לאן ללכת, ושטת לחוף הים. שם קבוצה של מתבגרים הקשיבה למדריך שמדבר על מחסן עץ של הסוחר לוי. אורי הבין שהוא יודע יותר על המקום: סבו היה מוביל קורות שם עד שהשריפה של 1916 הפכה את המבנה לאפר.
בערב שלף מארון ארכיון משפחתי ישן: גלויות, חבילה של תמונות מדולדות, פנקסי סבו. הדפים שמרו ריח נייר יבש ואבק. בפנקס אחד נרשמה מסלול משנת 1914: “מכולת לדרום דרך עמק הרכב”. אורי קרא בקצרה והרגיש התרגשות קלה. למה שלא יציג את העיר כפי שזוכרים השכונות הישנות, בלי שואף, בכנות?
ניתן להגיש בקשה להסמכה עד מרץ, אמרה בעדינות עובדת משרד התיירות, מחזיקה ברפרקט. אחרי זה אסור לעבוד כמדריך ללא רישיון, לפי חוק פדרלי. יש תכניות, אבל המקומות שלנו קטנים.
אורי הציג תוכנית ראשונית של הסיור: תחנת הרכבת, מדרון לוי, נחל השעורה. האישה הנהנה, בלי להסתכל: תנו, נבדוק. עשר דקות לאחר מכן הוא כבר עומד במדרכה, מביט בקירות המחלידים. דף המסלול נשאר על השולחן, מודפס בברזל.
למחרת יצא לאט בוקר עם פנקס. בקיוסק הלחם, המכהן לשעבר פדיו, מוכר תפוחים מהגינה. תכננת סיורים? קילח. אנשים צריכים עבודה, לא סיפורים. אורי כתב: “קיוסק עומד במקום מגדל אש משנת 1890, יסוד אבן לבדוק”. ההערה נראתה חולמנית, אבל כל שורה הוסיפה משמעות ליום.
בשקיעה הגיע לספרייה על רח’ השלום. חדר הקריאה פתוח עד שמונה. השומרת הגדולה, רבקה כהן, הראתה מדף “היסטוריה מקומית”, נשפה: נלקחים לעתים קרובות רק סטודנטים, ואם כן בתיאום. אורי טיל על עצמו חבילות של דיווחים: דו”ח מועצת העיר 1914, אלמנס “הנהר והנמל”. תאריכים ושמות נפלו משולי העמוד, אך לפעמים נצנץ פרט: גשר שנבנה על ידי ארגוני המפעל קיים רק שנתיים לפני שהשטפונות הרסו אותו.
שלושה שבועות לאחר מכן חזר לממשל העירוני. בפנים היה פנקס עבה שכבר מלא ברשימות. המחליף של מנהל התרבות עבר על העמודים הראשונים, הביט בטלפון: יש לנו מסלול “מרכז היסטורי” מאושר, תקציב מתוכנן. העובדות שלך… מעניינות, אבל קודם השיגו תעודת מדריך. אולי באביב, אם ימשיכו המימון. במעלית הרגיש אורי תערובת של עצב ונחישות. אם לא עומדים בפניו, הוא ימשיך לחפוש.
בבוקר נובמבר, כשהדשא קיבל אפור של קור, פגש במעלה הדירה את רמי, המנהל המשמר לשעבר. רמי ניסה להגיע לבניית קירות והודה: עדיין רץ אחרי הפתקים? שאל. כן, ענה אורי. יש דברים שלא מרוויחים, אבל משמרים חיי. רמי השכיח כתפיו והציע: אפיק לך מצלמה, אולי תצטרך.
בארכיון העירוני נרדם ריח גבס רטוב וגיר קר. החימום היה כמעט ולא פעל. אורי ישב בחולצה כבדה ליד שולחן מפלסטיק, דפדף בעיתון “חיי השכונה” משנת 1911. מכתבות על ירידים החליפו פתקים על ארנקי אבודים. הוא סמן בעיפרון את הקו של “קונק” קו רכבת סוסים מהתחנה למרכז העיר. בספרי הלימוד לא היה אזכור לכך. אולי הקו היה קצר מדי כדי להיזכר, אבל אפילו קו קטן זה משנה את התמונה.
בבית בערב עלה קפה, והלפטופ הציג מחיר קורס מקצועי: 14,000 ש״ח, אפילו עם סבסוד זה יקר. עם זאת, מחשבות על המסלול לא רצו לעזוב אותו. ברדיו הודיעו שהאזור מתכונן למושל: תחילת דצמבר צפויה למינוס חמש. אורי העלה קווצת קומה, שלף מתיק ארכיון ישן כדי שלא יבלבל מחר.
בשביעי לדצמבר, כשהשלג הראשון נחת על הכיכר, הוא חזר לארכיון כמעט לבד. הארכיון הוציא תיבה כבדה של תמונות מתערוכת תעשייה לפני המהפכה. אורי עבר על הקארדים עד שמצא חותמת נוצצת: דוכן נוצץ, קהל בכובעים, וברקע רכבת קטנה עם שלט “קו הלגונה”. הרכבות נמתחו לכיוון התחנה, שומר חומה הולך על המדרכה. הוא קפא. במדריך או במונוגרף “קו הלגונה” לא היה כל איזכור ולכן היה בידיו הוכחה של קו טראם קצר שהפך לחלק מההיסטוריה האפלה של העיר. הוא קפל את התמונה בקופסה, שם אותה בכיס הפנימי. עכשיו הסיור היה חייב להתחיל גם אם היה צריך לבנות את הכול מאפס. חזרה לחיי היום-יום כבר לא הייתה אפשרית.
כאשר הרכבת היחידה הייתה מבוססת על ראייה אחת תצלום בכף היד הרגיש אורי כאילו נושא רוכב שלם. אחרי הארכיון, הוא עצר בספרייה: הסורק שם פעל ללא תקלות, ורבקה לא שאלה יותר מדי שאלות. חמש דקות והקארט הפך לקובץ ברור, ותאריך חותמת על המסך: “20 ביולי 1912”. הוא השווה את הכתיבה הידנית “קו הלגונה” עם הקונק שקרא בערב הקודם התאמה מלאה.
בקריאה לעצמו שלח את התמונה בטלפון והעלה לקבוצת הוואטסאפ של השכונה: “חברים, שמעתם על הקו הזה?” הוסיף בחיוך: “אוסף חומרים לסיור”. תגובות ראשונות היו רגשיות: אימוג’ים, סימני שאלה, אחד הח skeptics כתב: “פוטושופ”. בבוקר הגיע תשובה ממורה היסטוריה מוכר, שלח עותק לקבוצת תלמידים, והמנהל של הקבוצה הציע לכתוב פוסט קצר.
שבועיים לאחר מכן קיבל שיחה ממחליף ראש מחלקת התרבות, אותו שהיה משקיף על הפנקסים. קולו היה מתוח, אבל אדיב: “נרצה לראות את המקור”. אורי קבע פגישה במועצה והגיע עם תיק. בכניסה ריח של סטפר ולטקס ישן. הפקיד, מביט בשעון, ביקש לשים את הקארט לבדיקה, אבל אורי נבל: “לא אפשרי, אבל אוכל להראות ולשלוח סקאן”. ההתעקשות נגעה לו: הוצעו לו מקום בוועדת ההסמכה – 18 בדצמבר. בלי רישיון, הזכירו, גביית תשלום על סיור תהיה בלתי חוקית.
עד הוועדה נותרו שבעה ימים. בבוקר הוא זכר את המכונות כל חלק היה במקום. כאן פאזלים לא היו, אבל הייתה לוגיקה: חוסר אמון של אחרים ייסגר בעובדות. הוא הדפיס את המסלול, הוסיף תחנה של תחנת הרכבת לשעבר, וידע לרמי: “הבטחת מצלמה? תצטרך”. ביום ראשון, תחת קפיצת שלג עדינה, הם עברו את כל הדרך מתחנת הרכבת עד הפארק שבו פעם היו מסילות. רמי צילם, קינה שהידיים שלו קפאו, ובסוף אמר: “זה מעניין ללכת כשיש מה להגיד”. המילים שלו חיממו יותר מהכפפות.
הוועדה התכנסה באולם טכני של המכללה: שלושה מומחים, נציג מחוזי, ועשרה מועמדים. אורי החזיק בתיק עם תמונות, סריקות של עיתונים, והעתק מארכיון. בתחילה שאלו על נורמות בטיחות, זכויות תייר, גלי מסלול. אחר כך בקשו “קצת תבלון”. הוא פתח את התצלום של “קו הלגונה” והסביר בקצרה איך הרכב נמשך רק שמונה חצאים, ואז אחרי השטפונות פרקו אותו, ולכן כמעט שאין כתבים עליו. אחת המומחיות הציעה: “הסיפור יכול להשתלב בתוכנית המוניציפלית”. אחרי חצי שעה נודע התוצאה: שמונה מועמדים עברו, כולל אורי ברק. רישיון זמני כרטיס למרצף משודרג עם סמל האזור ניתן באותו הרגע.
בבוקר שלמחרת הצמיד תג לחולצה, והציב מודעה: “סיור רגלי הטראם שלא היה ראשון, איסוף מול תורן השעון הישן”. מחיר סמלי: 150 שקלים לאדם. בצהריים נרשמו שתים-עשרה תושבים, כולל הספרנית, המורה, ושוערת המחלקה. שלג נמסר עדין, ללא רוח, המדרכה קראה כשהקבוצה נעה אל התחנה הראשונה.
אורי דיבר בקצב מדויק, כמו שהיו מורים לפניו מנחים מכונות, בלי תנועות מיותרות. הוא הציג תמונות של השוק הישן, סיפר איך סוסים שיחקמו קרונות על המסילה, והנערים פזזו אבנים כדי להרעיש. בתחנת האש הישנה הוא שלף לוח גדול עם הסקאן של רמי. המורה נודד, השוערת צילום קטע קצר, התלמידים ביקשו להחזיק במצלמה. בפעם הראשונה אחרי שבועות ארוכים, שמע מישהו לחברו באוזן: “זה באמת?” הלחישה הזאת הייתה ח louder מכל מחיאות כפיים.
לאחר שני שעות הליכה, עם תה חם במזרק חום בקצה המסלול, אורי שם קופסה על מכסה פחיות למתנות. אנשים זרקوا שקליות, מזומנים, השאירו טלפונים. שוערת העיר קיבלה בקיצור: “ההנהלה ביקשה להעביר תודה ולהציע לכלול את המסלול בלו”ז הרישמי באביב, אם תכין תיעוד”. הוא הנהן, רשם לעצמו: בפעם הראשונה השלט מדבר “אנחנו”, לא “אתם”. הקלף עם מספר הטלפון הכניס לתיק הפנימי ליד המכתב.
בערב, אחרי שהסיר נעליים על השטיח, שפך את ההכנסות על השולחן: אלף וחמישה מאות שקלים בדיוק. לא מיליונים, אבל מספיק כדי לשלם אינטרנט ולכסות כמה חשבונות. במטבח האור היה קבוע; העיתון עם מודעה לתמיכה בגמלאים ישב תחת הקטורן כעת הוא נראה פחות מאיים. הוא פתח פנקס וכתב: “נושא הבא גשר ארטילרי 1913, הרוס בידי שטפונות”. בפינה הבחין באור פנס שמאיר שלג קטן בחוץ. העיר נשמה בדממה, בלי מילים גדולות, אבל באותו נשימה היה מקום גם עבורו.
עומד שני ימים מאוחר יותר הוא הביא למועצה חבילה דפי מסלול, עותקים של מסמכי ארכיון ומכתב שבו הציע סדנה למדריכי תיירות. השוערת נבהלה, אך קיבלה את המסמכים. ביציאה הוא עצר ליד לוח מודעות: למעלה פוסטר “פסטיבל הליכות רחוביים באביב”. תאריך ההתחלה מרץ. בתחתית פינה ריקה חיכתה לדפים חדשים. הוא מדד לעצמו כמה צעדים מהלוח עד תחנת הרכבת הושנה, וחייך: שלושים ושמונה, בדיוק מספר הצירים במכונה שלפני חלון המפעל. הגוף זוכר מרחקים, גם כשנתיב משתנה.
לפני שכיב לעצמו, שלף מהקופסה את התמונה המקורית, הציב אותה על מנורת שולחן והכניס אותה לשקית פלסטיק. אחר כך תלה מפת העיר על הקיר והציב כפתור קטן במקומות שעדיין צריכים קול. בחדר לא נשמעו מכונות, רק רשרוש של פתיתי שלג מחוץ לחלון. הוא כיב את האור, השאיר את מנורת השולחן כמאור לילה. האור מטושטש נפל על המפה. המסלול נמשך…
