האוטובוס השאיר את רינה קפלן מול שעריי הדיור המלווה בדיוק בשעה שמונה עשרים. בוקר ספטמבר קר נגע בלחיים, ועל הגזע של הכניסה נפלו עלים יבשים של שלכת. היום ראשון עבודה, שנה תשעים וארבע, אין בעיה, אספיק, חשבה רינה, מחזיקה בכתף תיק עם נעליים חדשות ותרמוס ריק.
המנהלת, יעל בןאור, קיבלה אותה בלובי שמריח קמח קבוע מהמטבח הקהילתי. בעיניים מצופות משקפיים עגולות נצנץ מבט חודר:
באי, אסביר לך את המשמרת.
במסדרון חלה המולה של טלוויזיה, במרפסת נשמע רשרוש של קערות. על הקיר, כשהוא נשען על הלך, נרדם זקן חסר רפד. רינה הבחינה שאין קולות רמים כאן נוהגים לשמור על השקט של הדיירים.
קיבלו לה ארון פנוי, חולצה לבנה, תג משקיף: עובדת סוציאלית רינה ק. היא הסירה כובע, השיער שלה היה משוך וקומט, והיא ניסה לסדר קווצה שלא סידרה. במשרד החשבונות של מקום העבודה הקודם, שנסגר בקיץ בעקבות קיצוצים, היה ריח נייר ולא חיטוי. מעבר לתחום אינו נובע רק מהקיץ האבטלה אחרי פטירת אביה הרגישה צורך למלא ידיים ולעזור למי שאין לו עזרה.
המשימה הראשונה הייתה לחלק שמיכות קש קש. היא נכנסה לחדר עם שש מיטות: אלונה גרינברג קיפלה כובע קטן לנכדים, אך הייתה עסוקה ברקמת ולא הרימה ראש; ארקדי נוימן ניסה לקרוא עיתון כשהוא מקרב עדשה לאפו; ולנטינה כהן ישבה ליד החלון והייתה נראית כאילו מקשיבה לשקט משלה. כל אחד היה מוקף בחפצים ונראה בודד. רינה חשה ברגש חודר כמו לפני דמעה שלא יודעת איך לנגב.
בפסקת הצהריים יצאה לחצר, מצאה רשת וחייגה למאמה. תמר, בןשבעים ושנתיים, גרה באותו חלק של העיר, אבל צריך שני קוונים כדי להגיע אליי. אמרה תמר: הכל בסדר, רק התנור שוב פוגע, תבואי ותסתכלי. רינה הבטיחה לבקר ביום שבת ושמעה קיצור של אל תשכחי. דמותה של האמא נראתה ברורה: שפתיים דקות, שלא רגילות לבקש יותר.
בערב, אחרי שסימנה שליטה על מצעים והכניסה את רשימת הסיבוב, רינה סיימה משמרת. בתחנת האוטובוס החשכה כבר החלה, השמיים נצבעו בכנפיים של עורבים. באוטובוס היא דפדה חוברת על טיפול בקשישים עם מוגבלות תנועה קיבלה מהקורס. בין השורות חקוק מחשבה: האמא מחכה בדירתה הריקה, שם היא מניחה מחבת כבדה על גז חחוט לשמור על חום, כדי שלא תצטרך לשאול שכנים מטחנה חשמלית.
חלף חודש. אוקטובר הלך והקפיא חלונות, ורינה נזלה במטלות היומיום פגישות עם פיזיותרפיסט, תרגילים קבוצתיים, בקרה על תרופות. היא יזמה שישי קפה: בשירותים שמתה מילה למקפה טורקי במטחנת קפה, ישבה ארבעה רציניים סביב שולחן מתקפל והניחה מוזיקת שנות החמישים. שניים חייכו, אחד נרדם, אבל נרדום ליד אחרים יותר נעים מאשר במסדרון ריק.
היום שבו האחות לקחה מחלה, רינה נאלצה לבד ללוות דיירים למרפאה. לידיה פבלוב נאלצה לחכות בתור כשיעל בןאור קראה לה למעלה למלא טופס חירום לביקורת של משרד הרווחה. לידיה נאנחה:
אין בעיה, אשב כאן.
רינה ראתה את קצוות האצבעות רועדות של האישה על התיק חצי שעה על הרגליים היא מבחן למפרקים נפוחים.
ערב, אמא חייגה ראשונה: נגמרו לי כדורי לחץ, היום ראש כואב לי, אמרה בקצרה. רינה לחצה את הטלפון על הלחי והזיזה סל של תפוחים במקרר של המוסד השף ביקש עזרה. אקנה מחר, היא חייכה, סליחה, היום לא הספקתי. השקט במקצה השיחה היה מלא ברעש הבית.
בבוקר הבא האוטובוס נתקע בפקק, והיא איחרה רבע שעה. ביקשה חופשה מהמנהלת, רצה לבית מרקחת, עברה בתור של פנסיונים, וחזרה עם שקית תרופות. שלחה למאמה את התרופה עם מדבקה forzaten דרך שליחת הדואר, כי היא לא הספיקה להגיע. הודעה חזרה: קיבלתי, תודה, אך היא לא הרגישה שמחה במילים.
באותו ערב ארקדי נוימן חיפש אלבום ישן ובכיוונו הוא בכה עד שהצטמצמה חזה רינה. חיפשו יחד בין המזרן, גב המיטה, תחת השולחן, אפילו בארון הבגדים. מצאו רק כרטיס קרקס שחום. אז הזקן סיפר איך הבת שלו עפה לקמץ וקוראת לו רק בחגים. קולי שכחתי, לחש. רינה חשבה על הפחד שלה: אם אמא לא תזהה אותה בטלפון?
היא חזרה הביתה אחרי תשעה בערב, רוח קרה, פנסים רוטטים, מדרגות ללא אור. דלתה נפתחה, והצג הראה שיחת קול שלא נענה משעה. היא חייגה, אך הצליל נמשך עד סוף הקו. הזכרון של מרפאת הלוון הקודרת ירד עליה שם לפחות האחות המפקחת מגיעה כל שעתיים, אבל אמא עכשיו לבד לחלוטין.
ביום ראשון היא הגיע למקלט של אמא. הריח היה של כרוב כבוש ושמן ישן. המקרר הרעיש חזק יותר משנה שעברה. אמא ישבה על כיסא גבוה, מושטת יד על הברך, כאילו שומרת על כוחותיה.
אני אשנה את הנורה בעצמי, ניסתה רינה להצחיק, אך אמא הביטה חדה:
הנורה זה קושי קטן. מתי בפעם האחרונה פשוט ישבת, שתית תה בלי לבדוק שעון?
השאלה חרה כמו מחט במרקם ההצדקה שלה.
ביום שני מנהל המוסד הכריז על ביקורת שבועית, ולכן כל עובד צריך למלא דוח על מעורבות קהילתית. יעל בןאור הביאה ערמת טפסים. רינה לקחה חבילה, אך לפני שהייתה במוחו מתמלא תצלום של המטבח הריק של אמא. הלב התרחב תחת משקל ההחלטה העבודה דורשת נוכחות מלאה.
סוף אוקטובר. גשם מכה בחלון של האוטובוס, ערפל עמום מעביר הולכי רגל בקלסאות של חצרות. אחרי משמרת שבה שני דיירים פרצו על הטלוויזיה, רינה לא חזרה לביתה. היא יצאה בתחנת האוטובוס ליד בניין של אמא, קנתה שלוש סוללות לפנס, ועלתה לקומה הרביעית. הדלת הייתה פתוחה ברשת בלבד. בפנים ריח של עלים רטובים וזרימת אוויר מאזמרה מהמרפסת הפתוחה.
אמא ישבה במטבח מול כיריים חשוכות, גביה מתכופף. נר קודח פוזר צללים על הארון.
נחלץ את הפקק, אמרה בלי להסתכל, חשכה, ולא רציתי לצעוק.
רינה הסירה את המעיל, לחצה את הפנס, אך הקיר השחור בכניסה הרגיש כמו אשמה שקטה.
את חייגת, לחשה אמא, חייגתי רק לדבר.
רינה ישבה על קצה הכיסא, פתאום הבינה שמאחוריהן, הן כמו הדיירים, גם הן במרכז של תפקיד הפוך.
היא לקחה את יד האמא קרה, ולא חמה כמו פעם. במוחתה סחרט רעיון חד: אם לא תחזיר את הערביים, תבקש לוח זמנים גמיש, מחפשת מטפלת, תסכן עם עבודה חדשה. חזרה למרוץ בין שני הבדידות לא יכלה יותר.
בבוקר, עם זריחה, היא לחצה שוב על הפנס הפנס במדרגות של אמא נדלק, היא החליפה פקק זר במקלחת בלילה. הריח של בידוד שרוף ופרוסת לחם חם הגיע מהדירה השכנה שכנה הביאה לחם אחרי קולות הפצפוצים. אמא הדליקה קולה ופשוטה והסתכלה על רינה שמסדרת חוטים במפסק.
אני אדאג שהמומחים יבואו אליך, חזרה רינה, מתיישבת. על השולחן הייתה פנקס כתובות של מרכז הרווחה המחוזי.
שעה אחר כך היא הייתה במרכז, עובדת הסוציאלית במעיל סגול מהיר קראה בתוכנית:
אפשר למלא קבלה מרחוק. על פי חוק פדרלי ארבע מאות ארבעים ושניים תושבי בית זקנה זכאים לשירות מטפל פעמיים בשבוע.
רינה מילאה טפסים, הוסיפה אישור על הכנסות האמא ושאלה בעדינות על אחיות. נתאם טיפול ביתי, רק נבצע תיאום, כרתה האישה בחיוך.
בקרוב הגיע זמן המשמרת שלה למוסד. שומרת השער נזחה על השעון, אך יעל בןאור קיבלה אותה במשרד, חילקה משמרות.
יש לי סיבה אישית, פתחה רינה והציגה: אמא זקוקה לעזרה, בלי גמישות אני אאבד כאן ובבית. אני צריכה שני ערבים בשבוע לצאת מוקדם, מוכנה לעבוד משמרות בוקר ולדווח.
המילים יצאו חדות יותר מהצפוי.
יעל הורידה משקפיים, ניגבה משקפת במטלית.
את יודעת שהדוחות מתגברים והביקורת באוויר.
רינה ציפתה לדחייה, אך יעל המשיכה:
הדיירים זכאים לליווי קבוע. תציעי תכנית מדויקת שהכיסא לא יישאר ריק. אז אחתום.
במסעדה של המוסד, תוך עשרים דקות, היא כתבה תכנית כיסוי: לידיה פבלוב תועבר למרפאת העיר על ידי מתנדב מהאוניברסיטה, המרחץ ג’נה תדאג לקבלת פיקוח, ושישי קפה יעבור לבוקר מוקדם כשצוות פנוי. יעל הסתכלה על הטבלה, חיתמה והוסיפה:
תדאגי שהאיכות לא תשתנה. האנשים כאן לא לוחות זמנים, הם חיים.
אותו היום חזרה למחלקה הגברית. ארקדי נוימן ישב ליד רדיו, אצבעותיו שוחקות ברקמת השמיכה.
נמצא אלבום, היא לחשה.
היא עברתה על חדר הכביסה, נפתחה אל מחסן שבו שמרו שמיכות של אחרים, שאלה את האחות על המשמרת הקודמת. בערב, אחרי שהזיזה מדף ליד הקיר, שמעה רשרוש נייר בין הלוח והקצה של קיר ברזל היה פינה קטנה. אלבום.
היא הוציאה אותו משתי ידיים, ניגרה אבק. על הכריכה חטפו קיץ 1973. ארקדי חיבק את הממצא חזק, כאילו מחזיק ציפור קטנה. הוא שמר שתיקה, עיניו נצנצו, ורינה הרגישה שהמתח מתפוגג לאט.
בישיבת דיירים כללית הציעה פינה של סיפורי משפחה: כל דייר יוכל לשמור חפצים חשובים אלבומים, גלויות, רקמות במגירה עם קוד. רעיון קיבל תמיכה, וג’נה התחילה לבנות מדפים משקיות ירקות ישנות. ברעש המפוחת היא שם לב שהיא מחייכת יותר מהרגיל.
בסביבות השעה שבע בערב היא הסירה את המעיל, קפצה על הרכבת הקלה. בחלון של בית אמא נצנץ אור אחות בחבישת מדור רפואה של המרכז הרווחה יושבת, מלבשת מסיכה רפואית, מדברת על מרק חומוס. אמא הסתכלה בחשד על האורחת החדשה, אך כשראתה את רינה בפתח, הנהנה:
אומרים שזה יעזור להוריד לחץ דם.
שבוע עבר. רינה קמה בחמש, כדי להסיע דיור ליום פיזיותרפיה, וביום חמישי ושבת חזרה בחמש בערב הכינה ארוחת ערב לאמא או פשוט ישבה לצידה עם כוס מים חמים. המערכת הייתה אינטנסיבית, אבל בפעם הראשונה לא הרגישה כמסע חסר משמעות.
בבוקר אחד יעל בןאור עצרה אותה במשרד.
הביקורת ציינה עליה של מעורבות הדיירים. מדפי הזיכרון שלכם מצוינים. קיבלו תודה על העבודה.
רינה נשפה: תכנית עובדת.
יום ארוך, ערפל, בערב שלג קל. מהחלון בקומה השנייה נראה איך קרח דק מתפשט על האספלט המרותח. רינה ליוותה את ארקדי לנחלום, ווידאה שהמחזה חם, וביקשה מג’נה לבדוק אותו לפני שיביאו אותו למרכז. אחרי זה היא לקחה מעילה ויצאה אל התאורה.
בטורובוס האוויר חם וריח צמר רטוב. פתחה טלפון: הודעה מאמא האחות הביאה מדחום, לחץ 130, תקין. משפט קצר, אבל הוא הוסיף שלווה. רינה חייכה ושגרה הודעה קולית: סיפרה איך ארקדי סוף סוף עבר על כל האלבום ומצא תמונת קרקס.
בבית אמא נריח חצי חוּם תפוחי. המקרר הישן הרעיש, אבל עכשיו על הקיר היה מאריך חשמלי חדש חשמלאי מהשותף של רשות השיכון החליף את החיווט. רינה סידרה מדפים, נעלתה והישבה לאכול.
את לא ממהרת היום? שאלה אמא.
לא, אמרה רינה. משמרת בוקר מחר, אסיים בזמן.
הן שתלסיום, רינה חייכה, נשקה את אמה והביטה אל רחוב הקיבוץ, בטוחה שהשילוב המוזר של משמרת, קפה ואלבומי משפחה הוא בדיוק המתכון לחיי יום-יום עם טיפה של קסם.
