תיהני אצל שֵׂרָה, חֲתָנוֹתֵינוּ מִאשְׂדּוֹד בָּאִים לְחוֹדֶשׁ בְּחֹדֶשׁ אומר איתן, ומוציא את המזוודה שלי מהדלת.
נעמה! נעמה! שוב חנית את הרכב במקום שלי! ביקשתי אתמול שלא תשתמשי במקומי!
ליאת! מה זה מקום שלי? בחצר אין מקומות מסומנים! אני חונה איפה שרוצה!
איך זה לא קיים? אני גרה כאן שלושים שנה! תמיד היה שם!
ובכן? זה לא נותן לך זכות לשמור אותו!
נעמה עומדת בכניסה עם שקיות קניות כבדות, מאזינה לשתי השכנות שרועמות על חנייה. היא רוצה לעבור, אך הן חוסמות את השביל למעלה, מנפנפות ידיים וקורעות קולות.
סלחו לי, אפשר לעבור? מבקשת היא בשקט.
השכנות מגרעות בחוסר רצון, משאירות מבט כעס על מבט. נעמה חודרת ביניהן, דוחפת את דלת המדרגות בכתף. השקיות כבדות עד שאצבעותיה נרככות. היא צריכה עגלת קניות, אבל שוכחת תמיד עד שהיא מגיעה הביתה.
היא טועמת לקומה הרביעית ברגלהמעלית שוב שבורה. היא מפסיקה לפני הדלת שלה, מחליפה שקית ביד אחת, מחפשת במכנסיה את המפתחות, פותחת ונעמדת.
במעבר עומדת המזוודה הכחולה, המזוודה של חופשה, סגורה ידיתיה מונפות כאילו מתכננים להעביר אותה למקום אחר.
איתן? קוראת היא, נכנסת לדירה. אתה בבית?
כן, במטבח! משיב הוא.
נעמה מניחה את השקיות על הרצפה, מורידה את המעיל, הולכת למטבח. איתן יושב עם כוס קפה, מגלגל באצבעותיו על הטלפון.
היי אומר הוא בלי להרים עיניים.
היי, למה המזוודה במעדר?
איתן מניח את הטלפון, מביט באשתו.
אז שמע, נעמה, את זוכרת את דודתי חנה מאשדוד?
נעמה מזכירה את חנה, האישה המבוגרת שהיא פוגשת רק בחגיגות משפחתיות.
זוכרת.
היא מגיעה לתל אביב לחודש שלם. היא עוברת ניתוח ולאחר מכן שיקום. הזמנתי אותה לבוא לגור אצלנו.
נעמה מתיישבת באיטיות על כסא.
הזמנת אותה אלינו? לחודש?
כן, למה שלא? היא קרובת משפחה.
יש לנו דירת חדר אחד. איפה היא תתארח?
איתן מסיים את הקפה, מניח את הספל.
זאת הבעיה. אין מקום. חשבתי שאולי תעבור לגור אצל חברה. למשל, אצל שֵׂרָה, היא גרה בדירה של שני חדרים ויש לה מקום פנוי. חנה תשהה כאן לחודש, אחרי זה תצא, ואת תחזרי הביתה.
נעמה מביטה באיתי, לא מאמינה.
מה?
תעברי לשֵׂרָה. היא גרה לבד, יש מקום. חנה תשהה כאן, את תחזרי.
אתה רוצה שאעזוב את הדירה שלי?
לא לעזוב, רק לגור זמנית במקום אחר. זה חנה, היא צריכה טיפול ביתי, היא לא יכולה לשהות בבית חולים.
מי ידאג לה?
אני. וגם היא, במידת האפשר.
נעמה קמה, משוטטת במטבח, ראשיה מתהפכים. זה נראה כקול מטורףבעלך מעביר אותה מדירתה למען קרובת משפחה.
זה הבית שלנו. אני כאן גרה, ולא אלך לשום מקום.
איתן מצומצם.
אל תהיי עקשנית. זה רק חודש!
חודש זה הרבה! ולמה לי לעזוב? היא תוכל לשכור דירה או ללון במלון!
אין לה כסף למלון. את מבינה? זה משפחה!
אני לא חוסכת! רק לא מבינה למה עליי להקריב את נוחותי!
איתן עולה בפתאומיות, תופס את המפתחות מהשולחן.
כבר החלטתי. חנה מגיעה הערב. המזוודה ארזתי, קחתי את הדברים. לך לשֵׂרָה. דיברתי איתה, היא מסכימה לקבל אותך.
דיברת עם שֵׂרָה בלי שאדע?
כן. כדי לא לבזבז זמן. יאללה, בלי תסכולים, תארגני את עצמך.
הוא יוצא מהמטבח. נעמה עומדת, מרגישה שהכל מתפוצץ בפנים. היא הולכת למעדר, איתן כבר מתלבש.
איתן, חכי. צריך לדבר על זה.
אין מה לדון. ההחלטה קבועה. הנה המזוודה, והכסף למונית.
הוא מניח לה כמה שקלים. נעמה מביטה בכסף, במזוודה, ובבעלה. זה קורה באמת? היא באמת מעוזבת מביתה?
אני לא אלך.
תלכי. אל תסבכי את הראש. זה רק חודש, תחזרי.
ומה אם לא רוצה?
איתן נאנח, משפשף את פניו.
את מתנהגת כמו ילדה. חנה זקנה וחולה, היא צריכה עזרה. ואת רק מתלוננת!
אני לא מתלוננת! אני מגנה על הזכות שלי לגור בדירתי!
זכויות, זכויות… רק על עצמך חושבת! תחשבי על המשפחה! על העזרה לקרובים!
הדמעות מתחילות לזרום. היא פונה משם, לא רוצה שהבעל יראה.
בסדר, אלך.
היא לוקחת את המזוודה, פותחת את הדלת. איתן ליווי אותה עד הפתח.
טוב, חכמה. אתקשר אלייך כשחנה תצא.
נעמה יוצאת למרפסת המדרגות, הדלת דלתפה מאחוריה. היא עומדת עם המזוודה, לא יודעת מה לעשות. דמעות נופלות על הרצפה.
היא לוקחת את הטלפון, מתקשרת לחברתתה שרה.
היי, שרה! איתן אמר שהייתי לבוא אצלך. מחכה לי מקום?
בטח! אין שום בעיה! תבואי, יש מקום!
נעמה מזמינה מונית, יורדת בחצר. המונית מגיעה מהר, היא מתיישבת במושב האחורי, נותנת לנהג את הכתובת של שרה. היא מתבוננת בחלון, דמעותיה מטשטשות את הנוף.
שרה פוגשת אותה בפתח, מחבקת.
מה קרה? ויטה אמר שהאישה תתארח אצלך, ואת כאן בוכה!
הוא ניסה לגרש אותי מהבית.
איך?
נעמה מספרת. שרה מקשיבה, מנענע בראש.
זה קטע! הוא רק מתכנן בלי לשאול?
בדיוק.
שרה מובילה אותה לסלון, משקיעה על הספה.
את בטוחה שזה בגלל החנה?
מה עוד?
לא יודע. זה מוזר, לגרש אותך בשביל חנה… אתם זוג?
נעמה חושבת. בחודשים האחרונים איתן היה מרוחק, קר, בא תמיד מאוחר, בטלפון.
הוא לא כמו קודם, הוא שקט, מתוסכל, לא מדבר.
שרה ממלאת את החושך.
אולי יש לו מישהי אחרת?
מה?
אולי… חברה.
נעמה מזיזה ראש.
הוא לא ככה.
גבר יושר לא יגרש את אשתו.
המחשבות מתעכבות. היא מנסה לישון על הספה של שרה, מתהפכת כל הלילה, חווה את המחשבות על איתן, על חנה, על מה שמתרחש בבית עכשיו.
בבוקר היא מתקשרת לאיתן.
איך הולך? חנה?
כן, הגיע. הכל בסדר. אתה?
אפשר שאבוא היום? יש לי כמה דברים לאסוף.
איתן משיב בחשש.
לא, אל תבואי. חנה עייפה, לא רוצה להפריע.
רק למשך דקה…
אל. מה שצריך, אני אביא.
נעמה אומרת לחברה שהבעל לא רוצה שהיא תבוא.
רואה? משהו לא בסדר.
אולי תנסי לבוא כשאין אותו בבית. הוא בעבודה בצהריים, נכון?
יש לי מפתחות.
אז תבואי היום. תבדקי מה קורה.
נעמה מהסספת, אבל הסקרנות מנצחת. בעבודה בצהריים, היא חוזרת לבתים. היא מטפלת במפתחות, נפתחת הדלת לקומה הרביעית.
הדירה שקטה. היא הולכת במעבר, פותחת את הדלת לחדר. המיטה מסודרת, על השולחן תרופות.
היא הולכת למטבח, שם על השולחן פתק.
״איתי, הלכתי לבדיקות. אחזור בערב. לא תדאגי. החנה״.
היא נושמת לרווחה. אולי אין שום אהובה.
הטלפון מצלצל, הוא אינו שלהטלפון השולחן. המספר מציג: ״אמא״.
אמא של איתן, גילה, מתקשרת.
הללו?
כאן, שלום, גב׳ גילה.
איפה את? איתן אמר שאתה עוזבת.
כן, רק באתי לאסוף כמה דברים.
איך חנה? היא מסתדרת?
כן, היא הלכה לבדיקות.
מה הבדיקה? איתן אמר שיש ניתוח מחר!
נעמה קופאת. מחר? הוא אמר חודש, היא אמרה שבוע.
מחר? חנה אמורה לשהות כאן חודש…
שבוע? איפה זה בא? איתן אמר שבוע לכל היותר!
אתה לא יודע?
סליחה, אני צריכה ללכת.
לבה פועם בחוזק. היא הולכת לחדר, פותחת את הארון, הדברים שלה במקומם. היא פותחת מגירההכל כמו שהיה.
היא מתיישבת על המיטה, מסתכלת סביב. על משטח הלילה היא רואה מחברת. היא פותחת, בעמוד הראשון כתוב קו כתיבה של איתן: ״תכנית״.
המשך הרשימה:
1. לשכנע את נעמה לעזוב.
להיפגש עם מתווך.
להציג את הדירה לקונים פוטנציאליים.
להשלים את הניירת.
לקבל את הכסף.
לעלות עם סיגלית.
נעמה קוראת, לא מאמינה. למכור את הדירה? לעבור עם סיגלית? מי היא סיגלית?
היא מצטלמת עם הטלפון, שולחת תמונה לחברה.
שרה, את צודקת. יש לו מישהי.
שרה קוראת בקול נחרץ:
גזען! הוא רוצה למכור את הדירה שלך!
זה לא שלי? היא נרשמה על שמו.
אבל קניתם יחד!
קנינו, אבל ברשם רק על שמו. בזמן שהייתי בהריון, לא עבדתי, ולכן רשם על שמו.
ומה עכשיו?
נעמה יושבת על הספה, מחבקת את ראשה.
לא יודע. הוא הטעה אותי, גרש אותי כדי למכור. והולך עם סיגלית.
היא מחליטה לא להתקשר אליו.
יום למחרת היא הולכת אל גילה.
אתה יודע שהאדם שלך רוצה למכור?
גילה נבוכה.
שמעתי, הוא רוצה למכור, לקנות קטנה יותר, להשתמש בכסף למכונית.
אנחנו חוגגים דירת חדר אחד!
הוא מדבר על סטודיו, זול יותר, הכסף לשימושים אחרים.
הוא רוצה לעבור עם אישה אחרת.
גילה שותקת, לאחר מכן נושמת.
אדבר איתו.
לא, אדבר בעצמי.
נעמה חוזרת לשֵׂרָה, מתקשרת לבעל.
אנחנו צריכים להיפגש.
אני עסוק.
תתפנה, זה חשוב.
איתן מגיע בערב, נפגשים בקפה קרוב לבית של שרה.
מה קרה? שואל הוא.
נעמה מראה לו את הצילום של המחברת.
מאיפה זה?
זה לא משנה. תסביר לי מה זה אומר.
איתן משתק, מביט בכוס הקפה, ואז נשף.
רציתי לומר לך, אבל לא ידעתי איך.
למה?
כי מצאתי מישהי. סיגלית. אנחנו יחד חצי שנה. אני אוהב אותה.
המילים פגעו כמו חבטה.
חצי שנה?
כן. סליחה, לא רציתי לשקר, אבל זה קרה.
ואתה רוצה למכור את הדירה? שלנו?
הדירה על שמי. לי הזכות.
זכויות, אבל זה נוכל.
אני אציע לך כסף, תוכל לשכור בעצמך, או לעבור להוריך.
נעמה קמה.
אתה יודע מה? תעשה מה שאתה רוצה. תמכור, תעבור לסיגלית. אבל תדע שאתה איבדת אותי לנצח.
היא יוצאת מהקפה, לא מסתכלת אחורה. איתן נשאר לשתות קפה.
נעמה חוזרת לשֵׂרָה, מספרת לחברה. שרה מחבקת אותה, מנפחת את גבורה.
את חזקה, לא צריך להיות עם אישה שכזה.
אבל אין לי איפה ללכת, שרה. הוא ימכור את הדירה ולא יתן לי כסף. אסגור ברחוב.
ההורים שלך יש להם חדר אחד, אין מקום.
אז אשאר כאן. אבחר לחיות כמה שצריך.
נעמה גרה עם שרה חודש. איתן מכר את הדירה, עבר לסיגלית. נעמה הגישה תביעה לגירושין. בבית המשפט היא קיבלה רק חלק קטן, כי הדירה הייתה רשומה על שמו בלבד.
נעמה מצאה עבודה, התחילה לחסוך לשכירות. שרה תמכה, עזרה. חצי שנה אחרי היא קיבלה חדר קטן במשכן קהילתי. זה לא יוקרה, אבל זה שלה.
היא בנתה חיים חדשים. עבדה, נפגשה עם חברות, הלכה ליוגה. הכאב החמיר, נותר רק עצב קל.
יום אחד חייגה גילה.גילה חייכה, אמרה לעצמה שהחיים ממשיכים, והחזיקה את היד של נעמה כשיחד צעדו אל הדרך החדשה בפניהם.
